אמא ואבא ילדו אותי בגיל 39.
נולד להם יצור קטן, אבל כל כך גועש שזה מתעלה על כל מימדיו. אנשים לא תמיד היו מבינים את זה, וגם אני בעצמי לא ממש.
אני מסוג האנשים שתמיד מסתכלים לצדדים, רק עומדים להתפרץ ולטרוף את העולם כולו. זו גם מתנה וגם קללה, כי אנשים כמוני יגיעו רחוק, אבל לעולם לא ימצאו שקט נפשי.
יש לי בתזוג, שכולם אומרים שאנחנו כמו משלימות אחת את השניה. היא טיפוס יציב שאוהב שגרה, אבל איכשהו אני תמיד סוחפת אותה אחרי, כמו שאני תמיד עושה. לא יכולה לעצור את עצמי מלסחוף את כולם איתי.
היא רוצה, כמובן, שנתחתן ונביא ילדים ממש ישר אחרי שנסיים ללמוד. היא כבר יודעת, כמובן, במה היא הולכת לעבוד, ואיך היא תגיע לשם.
אני לא יודעת.
אני אוהבת לצלם, לשיר, לרקוד, לנגן, לצייר ולכתוב.
אל תבקשו שאבחר דבר אחד, כי זה פשוט בלתי אפשרי.
אני מפחדת להביא ילדים מוקדם, כי אני מפחדת לכעוס עליהם שהם גוזלים ממני את הסערות שבהן אני חיה.
היום הבתזוג אמרה לי שעכשיו היא מקובעת בגלל הלימודים, ושממש עוד מעט היא לגמרי תסחף איתי.
שאלתי אותה, כדוגמא, אם היא הייתה הולכת איתי למסיבת סקס ועושה את זה באמצע החדר. היא אמרה שכן.
משהו בי אומר לי שקלקלתי אותה, למרות שאני יודעת שמאז ומתמיד היא בנאדם סוער כמעט כמוני.

יש בי אהבה עצומה לכל דבר שקיים, ולא קיים. אנשים נוטים להרתע מזה, למרות שאני חושבת שזה מקסים.
יש בי כל כך הרבה סערות, אבל אף פעם אני לא מצליחה להוציא אותן החוצה, כאילו אני מרגישה שאם אני אחליש טיפה את האחיזה בחבל שקושר אותי
הכל יתפרק.