מה אעשה אם תלכי לי? אם תברחי לי?

מה אעשה עם כל הכעס הזה?

מה אעשה אם תלכי לי?

מה אעשה עם כל הפחד הזה? 

שמור לי עליה

אתה שומע, אין לי כלום בלעדיה

שמור לי עליה

ותשמור גם עלי כדי שלא אשתגע

תמיד הרגשתי בודדה, גם כשלא הייתי.

אני משערת שזה נגרם מהעובדה שגם ביני לבין עצמי אני בודדה.

אפילו עם עצמי אני לא מצליחה פשוט להיות.

אני מנסה לתאר את זה בכתב, ונתקעת בכל מילה שניה.

אני יודעת שיש בי פוטנציאל, ומצד שני אני מרגישה שהעולם הזה גדול עלי.

אני יודעת שאני יפה, ומצד שני לפעמים אני יכולה לרצות להתאבד רק מלהסתכל במראה.

כשקורה משהו שהופך אותי לשמחה, אני יכולה להתענג על הרגע בעוצמות מטורפות, ושניה אחרי בדיוק אותן עוצמות למקום שלילי.

אני מרגישה שכל הזמן אני נתונה בסיבוכים, בשגעונות, בחולשות ובעוצמות, וכל זה רק ביני לבין עצמי.

תמיד אני תוהה ביני לבין עצמי אם אי פעם אוכל למצוא שקט נפשי.

זה מה שאני אוהבת בצילום.

זה כל כך "פשוט", כמוני, ועם זאת כל כך לא.

כשרואים תמונה, רגע, לפני זה:

מה זו בעצם תמונה? לכידת רגע מסויים שאותו יהיה ניתן לראות אח"כ רק ע"י חוש ראייה.

כל כך שקט, אבל בפנים יכול ליצור בדיוק את ההיפך.

ככה "בשושו", בלי שאף אחד שם לב.

אז, כשרואים תמונה, קודם כל רואים אותה ממקום שטחי. סדר הצבעים מדבר אלי? האובייקטים מדברים אלי?

על כל אחת מהשאלות האלו, ועוד רבות אחרות מאותו סוג, שיכולות להשאל באותו הרגע, יש שתי תשובות: כן, ולא. כמה פשוט.

כל תשובה כזאת, לכל שאלה בודדה, יכולה לשנות את כל סוג ההסתכלות שלך על התמונה.

אח"כ מגיע שלב ההסתכלות העמוקה יותר.

אחרי שגיבשת דיעה על הצבעים, האובייקטים וכל השאר, הגיע הזמן לחקור קצת יותר.

איך מסודרים הדברים האלו בתוך התמונה? באיזו זווית? איך, ועל מה נופל הצל? יש בכלל צל? וכ'ו וכ'ו.

כמובן שלא תמיד כל הפרטים האלו יכולים להיות מכוונים בתמונה, וזה עוד משהו שאני אוהבת, איך משהו שכביכול בשליטה שלנו יכול להיות מלא בדברים שלא אנחנו תכננו.

כששמים לב לדברים האלו מתחילים גם לנתח אותם.

לרוב אנשים ינתחו בדרך שמתאימה להם, שמתארת אותם.

אחרים ינסו גם בנוסף לנתח מנקודות מבט שונות.

בזמן עבירת השלבים שתיארתי מקודם, הנפש מתמלאת בתחושות, שוליות או לא, שמכניסות אותך לכמה רגעים לסוג של ניתוק.

תמונה פשוטה, שבדר"כ לוקח שניות לצלם אותה, יכולה להגיד כ"כ הרבה, ובו בזמן גם לא להגיד כלום. תלוי בעיניי המתבונן.

פשוט? לא הייתי אומרת.

עם תמונות אפשר להזכר ברגעי עבר נשכחים, אפשר ללכוד רגעים מיוחדים, אפשר לקחת משהו ולהראות אותו באור שונה ואפשר סתם להעביר את הזמן.

הפוסט הזה אולי יערך עוד בהמשך, פשוט התעייפתי קצת.

והפעם, לשם שינוי, אני?

אז.. אני כבר שבועיים-שלושה בלי שני שליש מהכמות תרופות שהייתי לוקחת לפני.

התוצאות אולי לא כמו שרציתי, אבל גם לא כאלה גרעות.

הכל בסדר חוץ מקושי להרדם, התעוררויות באמצע הלילה, קצת מחשבות אובדניות ודיכאון פה ושם.

עם לחץ אני מתמודדת ממש טוב, כאילו הכדור נגד חרדה אף פעם לא היה, למרות שהרגשתי קצת חיסרון בו בימים הראשונים.

מנסה להיות אופטימית כמה שיותר, ולהכניס כל מיני שינויים לחיים [לרוב אני מוותרת עליהם בסוף, אבל ניחא].