היום הבלוג הזה חוגג שנתיים,

זה שאחריו חוגג עוד מעט חודש,

זה שלפניו חוגג עוד מעט ארבע שנים,

ואני משערת שזה שלפניו חגג כבר חמש.

כל השטחיות והצביעות הזו שוב, ושוב, ושוב.

מוסכמויות חברתיות, אגו, נרקיסיזם.

יש לי בחילה,

וגם קצת סחרחורת.

כשהייתי קטנה הייתי "נדלקת" כמעט על כל מורה שהייתה לי, רק כי היא התייחסה אלי בצורה קצת אמהית.
לפעמים כשהייתי רואה כמה ההורים שלי לא מסתדרים הייתי מדמיינת שהם נפרדים, ושאבא שלי יוצא עם המורה שלי, ואז הייתי יכולה להיות איתה יותר, והיא הייתה כמו אמא שלי.

הייתי מקבלת ממנה תשומת לב.

אני עוברת פה על אלפי תמונות ילדות.

אין פה אפילו תמונה אחת שהיא סתם מחבקת אותי.

אולי כשאני תינוקת, אבל זהו.
יש כאלה שבהן אני יושבת עליה, אבל היא לא מחבקת אותי.

היא תמיד אומרת שאני נפגעת יותר מדי, רגישה יותר מדי, תלותית מדי.
כשהייתי קטנה היא הייתה מתעצבנת כשהייתי רוצה להיות איתה כשהיו עוד ילדים בסביבה.
אני לא בסדר, הרי גם איתם לא הרגשתי קשורה.
אני הילדה הדפוקה שלה שלא יודעת להתחבר, ובורחת לאמא.

אני יודעת שהיא נתנה ונותנת כל כך הרבה בשבילי, אני יודעת שהיא אוהבת אותי, ובכל זאת למה אלה כל הדברים שאני זוכרת ממנה?

"תחושת הכח שלה עלייך מסרסת אותך. את יודעת שהיא יכולה להתפרץ כל רגע. זה גורם לך להרגיש קטנה, חסרת ערך, מפוחדת אפילו ממישהו שבסך הכל אמור להיות שם בשבילך. את לא מבינה איך את יכולה לטעות כל כך הרבה, ולעשות כל כך הרבה דברים רעים שיגרמו לה לכעוס כל כך כל הזמן."
"דמות מאיימת, מזלזלת, מקטינה."

והרי כולן הופכות לאמא שלהן בסופו של דבר. אני לא אהיה אחרת אם יהיו לי ילדים.
אולי בהתחלה, אבל זה יעבור די מהר.
אזלזל בכל התבכיינות מהקשיים הקטנים שלהם, מאיך שהם לא יודעים להתמודד עם החיים.
כי אמא שלי הרי הלכה ללמוד לבד בעיר רחוקה כבר מגיל צעיר, ונסעה לבד כל יום, רק כדי לא להיות קרובה לבית.
הרי כשהיא הייתה קטנה היא הייתה כל הזמן בחוץ, וכשאמא שלה לקחה אותה לגן לראשונה היא חיכתה ליד השער כשאמא שלה הלכה-

לא כדי שלא תלך, כמו שאני הייתי עושה, אלא כדי לוודא שהיא באמת הולכת.
לא רואה את אמא שלה כמישהי שצריך להיות קרובים אליה.

אני עוף מוזר בעיניה. חלש. תלותי.
"היא לא מבינה למה מישהו רוצה אמא לידו. היא לא מכירה את הרגש הזה."

אני תוהה לעצמי איך בכל כך קצת זמן הצלחתי לעבור מלהיות מישהי חזקה שבטוחה בעצמה לאיזו קטנה ומסכנה שמפחדת אפילו לצאת אל האור.

איך תמיד אני מחפשת משהו שיסתיר אותי, או חלקים ממני.

אני תוהה לעצמי איך בכל כך קצת זמן החיים שלי השתנו מחיי לילה סוערים ל.. חיי לילה מתחת לפוך.

כדורים נגד דיכאון יכולים להיות נהדרים, אבל אולי עכשיו הייתי במקום טוב יותר אם לא הייתי לוקחת בכלל.

הייתי יחסית בסדר עם הגוף שלי, אפילו חשבתי שאני קצת סקסית, ועכשיו?

עכשיו אני רוצה לבכות כשאני מסתכלת במראה, או כשמסתכלים עלי.

ות'אמת? אין לי אפילו את האנרגיות לעשות משהו גרנדיוזי שישנה את זה. או כל דבר אחר.