דפנה אמא עובדת אובדת

בארוחות ליל שישי ,אבא שלי ישב בראש השולחן.

כשהוא ראה טלביזיה הוא ישב בכורסת הטלביזיה- כורסת ''ארצ'י באנקר'' המרווחת שלו.

בקיץ במרפסת רק הוא ישב על על כסא הנוח.

אמא היתה מכינה אוכל לפי טעמו והאוכל היה מוכן וחם כשהוא חזר מהעבודה.
לא היה ספק: בבית שלנו אבא היה המרכז.
אמא שלי התרוצצה וטיפלה בסבתות.גם הן היו חשובות ומרכזיות. ''כבד את אביך ואת אמך'',''והדרת פני זקן'' לא היו רק משפטים מהתנ''ך.
לא העזנו לדבר בחוצפה למבוגרים מאיתנו. קמנו באוטובוס לתת מקום למבוגרים. כשהאוכל לא מצא חן בעינינו ידענו שזה מה שיש.
עכשיו הבנות שלי הן מרכז עולמי. אני מתפקדת כמטפלת ,יועצת, מארגנת סדר יום, מלבישה ,עוזרת, נהגת בוס ועוד כמה תפקידים.
אני מכינה אוכל לפי טעמן ובשעה שמתאימה לסדר היום שלהן.

פעם , כשהייתי ילדה , המבוגרים היו המרכז.
כיום הילדים הם המרכז.

ואנחנו? מה המקום שלנו?
אין לי כורסת טלביזיה וגם לא כסא נוח.
בלילות שישי אני לא יושבת בראש השולחן.
אני שייכת לדור הסנדביץ', הדור שבצד, הדור שלא היה במרכז וכנראה גם לא יהיה שם.
אני צריכה לשמור על איזון כדי שהבנות שלי לא יהיו אגוצנטריות , שלא יחשבו שהעולם סובב סביבן.
אני מביטה בהן מן הצד ואני מלאת התפעלות מהדור הזה בעל הביטחון העצמי. דור של ''אני פה ומגיע לי''.
ואולי אני לא רק מלאת התפעלות אלא גם.. מקנאת.
ולמרות הכל, בליל שבת ,כשאני יושבת על הכסא(הרגיל) ומסתכלת על הבנות שלי- בנות הדור הזה-אני נהנית.