דפנה אמא עובדת אובדת

'' אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי ,שמביא אותם לידי הקורא המושלם עבורם''.
אינני יודעת אם אני הקוראת המושלמת לספר הזה, אבל אני מתחילה להאמין באינסטינקט ההתבייתות.
כשראיתי בספריה את הספר בעל השם המוזר והמסקרן, אחד מאיתנו התביית על האחר.
הספר מתאר חלופת מכתבים המתרחשת מיד לאחר מלחמת העולם השניה בין סופרת המחפשת נושא לספר הבא שלה, לבין גבר תושב האי גרנזי- וידידיו תושבי האי. הסופרת נחשפת לחברי מועדון הספרות באי ובמהלך הספר ניתן ללמוד מהו פאי קליפות התפודים. ( לא כדאי לכם לחפש את המתכון לפאי..)
בספר מדובר על קריאה. תושב האי כותב לסופרת:'' בהתחלה לא רציתי ללכת לשום פגישות על ספרים. יש לי הרבה עבודה בחווה ולא רציתי לבזבז את הזמן שלי בקריאה על אנשים שאף פעם לא התקיימו , עושים דברים שהם אף פעם לא עשו.''
בתחילה ''הזדהיתי'' איתו אבל לאט לאט התאהבתי בדמויות. זה לא קרה לי בדפים הראשונים, אבל (כמו בהתאהבות) בהבמשך הייתי פשוט חייבת להמשיך לקרוא וכך להמשיך לפגוש את הדמויות.
הספר מעניק נקודות מבט שונות על החיים ועל המוות. אמיליה- תושבת האי כותבת:''כשהבן שלי איאן נהרג..אמרו לי אלה שהגיעו לנחם,  בניסיון לעודד אותי ש'' החיים נמשכים''. איזה שטויות חשבתי לעצמי, מובן שהם לא נמשכים. המוות הוא שנמשך. איאן מת עכשיו, ויהיה מת מחר ובשנה הבאה ותמיד. אין לזה סוף. אבל אולי יהיה סוף לצער בשל מותו. הצער הציף את העולם כמו מי מבול ויעבור זמן עד שייסוג. אבל כבר עכשיו יש איים קטנים של תקווה? אושר? ..''

סיום הספר וסגירת הקצוות קצת ''מתקתקים'' מדי וגולשים מעט לכיוון הרומן הרומנטי( ספוילר?) . זה לא בהכרח הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי, וגם לא ספר שאתם ''חייבים'' לקרוא.

כמו שיש סרטים ''קטנים'' זהו ספר ''קטן'' שאינו מתיימר אבל נותן השראה לקריאת ספרות ולחיים עצמם- לאופטימיות ולאהבת האדם.אני אהבתי!