כשהייתי מורה, אספת הורים היתה אחד האירועים ה''פחות נחמדים''.
לימדתי כתה צפופה,בדרך כלל הכיתות הבעיתיות יותר בביה''ס.
היו תלמידים שהיה קשה איתם- בעיקר מבחינת השלטת המשמעת( שלא היתה הצד החביב עלי). אבל גם אצל הילדים הבעיתיים ביותר היה חן. היה קסם.
את החן הזה התקשיתי למצוא לעיתים אצל ההורים.
אספת הורים היא אירוע מלחיץ .גם אם הורה לא הגיע עצבני, תוך עשר דקות המתנה( בד''כ הרבה יותר) הוא יהיה האדם העצבני ביותר שפגשת. בסוף ההמתנה בסופרמרקט לפחות אתה מצ'ופר בדברים טעימים. הבשורות שאני הייתי צריכה לספר על המלאכים הקטנים של כל הורה לא תמיד היו מרנינות.
יש הורים שמושכים עוד ועוד זמן בתיאור כל הבעיות החברתיות של הילד תוך פירוט ההיסטוריה המשפחתית. מתמקחים על כל נקודה שהורדה במבחן וחושבים שהילד שלהם מלאך גם אם הוא עבר כל גבול. ויש גם בילבול קטן- לדעתם תפקידו של המחנך הוא לחנך, ותפקידם להיות חברים של הילד.
מילא התלונות אבל למה עכשיו כשיש תור כזה מעבר לדלת?
הייתי יוצאת מאספות ההורים מותשת , חושבת על הסבת מקצוע ומתפללת שאני לא אהיה מסוג האמהות המרירות שמתנפלות על המורה.
אני זוכרת איך שיוועתי לאיזו כוס קפה ועוגה או משהו שימתיק את יומי.חשבתי שכשאני אהיה אמא, אביא עוגה או משהו טעים ואתן למורות- לא דווקא למורה של הילדים שלי, אלא לכל המורות. פשוט כי הן עושות עבודה קשה שלא מוערכת ולא מתוגמלת ואני בהחלט יודעת להעריך.
עכשיו דקה לפני אספת ההורים. לא הכנתי עוגה. אפילו לא קניתי משהו.אבל את ההבטחה האחרת אני אקיים- סתם אשתדל להיות נחמדה למורות ולהעביר את המסר שאני מעריכה את המאמצים שלהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
