כשהייתי רווקה,מאוד לא אהבתי את הסילבסטר. לא חגגתי בטענה ש''זה לא חג שלנו''.אבל כל כך רציתי ...חשבתי שכל העולם ואשתו חוגגים ביום זה וקינאתי בהם- בכל העולם וגם באשתו...
בסילבסטר בשנה מסויימת, הגעתי למסיבת פנויים - פנויות, בה כל האמללים דמיינו שימצאו את האחד והיחיד וינשקו אותו או אותה בחצות. לקראת חצות ,מפלס הדיכאוניות עלה מאוד. ראיתי שמהמסיבה הזו לא ייצא משהו טוב. החלטתי לפחות להנות. רקדתי עד כלות עם הידיד ההומו איתו באתי, השתוללנו וכייפנו. למרות זאת הרגשתי מאוד בודדה. קינאתי בכל החברות הנשואות שלי ובחברותי שיש להן בן זוג. דמיינתי אותם שותים שמפניה אוכלים תותים , מתנשקים בחצות וכל כך אוהבים ומרוצים.
ביום הולדת שש עשרה שלי גם כן זכורה לי הרגשה דומה במובן מסויים. שרתי לעצמי '' יום הולדת שמח'' כי לא חגגו לי .שאלתי את עצמי אם זה באמת '' גיל שש עשרה המתוק'' כפי שכולם מכנים גיל זה. התקופה הכי יפה בחיים. זה באמת הגיל הכי יפה בחיי?לתקופה הזו אתגעגע?מכאן ואילך זו ירידה?
גיל שש עשרה עבורי לא היה מתוק ואני ממש לא מתגעגעת. אחר כך היה לי הרבה יותר כיף.
ובקשר לסילבסטר- אני עכשיו בזוגיות עם בעלי היקר. היום בחצות בדיוק אהיה במיטה עם הגבר המקסים הזה ובחצות בדיוק נסתובב במיטה בפעם העשירית . לא נשתה שמפניה, לא נאכל תותים וגם לא נתנשק. יהיה לנו סילבסטר חלומי-בחצות אנחנו פשוט נישן.
יש זוגות רבים כמונו, אבל את זה משום מה לא מספרים לפנויים ולפנויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
