דפנה אמא עובדת אובדת

אני שוטף את פני. מים קרים חמים ושוב קרים.

 אני מביט במראה. העיניים נפוחות כאילו לא ישנתי. אבל דווקא ישנתי. צריך לעשות רושם טוב. מחייך לעצמי ובודק שדבר לא תקוע בין השיניים.שהייה קצרה לפני דלתו של הבוס. נשימה עמוקה. למה לעזאזל הוא זימן אותי. מה עשיתי? מריץ במוחי במהירות את הפאשלות האחרונות. על החיים ועל המוות.

הפתעה . לזה באמת לא ציפיתי. ''ברכותינו עם יציאתך לגמלאות''. המשפטים שהוא אומר ניטחים עלי כגשם. אני המום מנסה לדחות את הבשורה.

לא חשבתי שאני כל כך קרוב לגיל הזה. הקול ממשיך לדבר. אינו מקשיב לי. ''אין צורך להגיע לחדר אנחנו נארוז במקומך.''

אבל כל הדברים החשובים שלי שם, כל החיים שלי שם. ימים שלמים מהבוקר ועד הלילה. אני חייב לארוז בעצמי. בכל זאת אני לא מנסה להתנגד. אני אפילו מחייך מעט, מנסה לשמור על קור רוח. וכבר אני במעבורת שומע את הקול: ''ברכותינו עם יציאתכם לגמלאות''. קול נשי נעים. אני מביט באנשים שסביבי. זו לא טעות, אני כנראה שייך לכאן.

 אף פעם לא תהיתי לאן הולכים האנשים שיוצאים לגמלאות, מה הם עושים שם. ועכשיו זה אני.

 הקול הנשי אומר משפטים כמו ''למען עתיד ילדינו''ו'' למען הדורות הבאים''. ואז אני מתחיל להקשיב. יש הסבר על המורשת האסקימואית. האסקימואים שחיו לפני אלפי שנים.. אני דווקא מכיר את הסיפור. יש לי הרבה ג'וקים בראש. אחד מהם הוא קריאת חומר על ההיסטוריה והפרהיסטוריה.

 צמרמורת קרה מטפסת במעלה הגב שלי כאשר אני רואה את השלג ומתחיל להבין.

עריכה: למה התכוונה ה''משוררת''

לאור תגובות שקיבלתי הבנתי שאולי אינני מובנת... להלן הסבר קצר:

הסיפור נכתב בגוף ראשון אבל איננו סיפור אוטוביוגרפי. עדיין לא יצאתי לגמלאות.

ניסיתי לכתוב במנותק מזמן ומקום סיפור מדע בדיוני עתידני . הסיבה לכתיבתי היא הזמן- עכשיו והמקום- ישראל. אנשים רבים יוצאים לפנסיה והופכים עניים. לכן אולי הסיפור בדיוני ועתידני- ואולי לא.

האסקימוסים היו מביאים את הקשישים אל מקום מרוחק בשלג, ושם הקשישים היו מתים בבדידות.בסיפור העתידני שלי המספר מבין שהחברה החליטה ''לחזור אל המקורות'' ולהיפטר כך מן הקשישים. ( וגם ממנו).

 נדמה שהחברה ה''הומנית'' של היום עושה דבר דומה אבל במסווה . אינני אומרת שכל היוצאים לגמלאות אומללים. אני טוענת שיחס החברה הוא לעיתים מביש. הפער בין עניים ועשירים מביש. מוטיב הקור בסיפור ממחיש את תחושותי.