היום השתחררה אמא שלי מבית החולים.
הכל התחיל לפני כמה ימים כשמצבה הבריאותי הורע. לאור המצב, התלבטנו . מצד אחד חייבים לראות מה קורה. מצבה עלול להידרדר ללא טיפול מתאים. מצד שני-הסיכון :הידבקות בשפעת או מחלות מדבקות אחרות והצפיפות בבתי החולים. קיווינו שמצבה ישתפר, אבל בסופו של דבר הגענו למיון באחד מבתי החולים באזור המרכז.
בדיוק כפי שתואר בעיתונים- במיון היה צפוף מאוד. מי שיכול -מתבקש להמתין בעמידה. כל המיטות תפוסות. התור לשירותים נוספים כמו צילום סי.טי וכ''ו גם כן ארוך מאוד.
תוך שהייתי במיון התבקשו המלווים פעמיים לצאת כי בחדר המיון הפנימי עצמו התבצעה החיאה. כאשר הרשו לנו להישאר,אנחנו המלווים המתנו בעמידה כי אין מספיק כיסאות.
ובזמן הזה למרות הלחץ, האחיות והרופאים מתפקדים ברוגע וסבלנות. עושים כמיטב יכלתם.
חיכינו שעות רבות ואז, כשהוחלט על האישפוז, שמעתי את המונח '' מעוכב אישפוז''. מסתבר שבגלל המחסור במיטות במחלקה פנימית וגם במחלקות אחרות מעכבים אנשים במיון למרות שתהליך הקליטה הסתיים.
כאשר הגענו למחלקה,במשך זמן מסויים אמי בת השמונים נאלצה להמתין במסדרון. למזלנו היה זה לזמן קצר. ראיתי במשך הימים הבאים חולים שמיטתם נשארה במסדרון לזמן רב, והם מנהלים כך את חייהם לעיני העוברים והשבים. בולעים תרופות, מדברים עם האחות, מארחים את קרוביהם.
אחד משוכני המסדרון התלבש אט אט והודיע לאחות שהוא עוזב את בית החולים. למרות מצבו הרפואי, הוא לא עמד בפלישה הכפויה הזו לחייו שנעשתה כאשר מוקם במסדרון. ראיתי את העצב והעלבון בפניו.
הרופא הצעיר ש'''קלט'' אותנו במחלקה הפנימית דיבר איתי באמצע הלילה באדיבות אין קץ התרוצץ ללא רגע מנוחה. אני הגעתי למיון בצהרים. בשעה שתים עשרה בלילה הייתי מותשת לגמרי. עבור הרופא פרק זמן זה הוא רק תחילת משמרת. משום מה משמרת של רופא אינה שמונה או תשע שעות עבודה. משום מה המשמרת היא עשרים ושש שעות ( אם אינני טועה). למה? ככה.
מה ההגיון לגרום לאדם בתפקיד רופא- תפקיד אחראי כל כך, המתפקד ממילא בתנאי לחץ, לעבוד בתנאים שאינם אנושיים?
האם היינו מסכימים שטייס יעבוד כך? ונהג ההסעות של ילדינו? ואנחנו?
האם אנחנו היינו רוצים להיות המטופל בשעות התורנות האחרונות של רופא אחרי שעבד עשרים וארבע שעות?
למה רופאים אמורים לעבוד שעות רצופות רבות כל כך?
באמצעי התקשורת דיווחו על הצפיפות. באמת מפתיע מאוד. מפתיע כל שנה מחדש.
מסתבר שבכל שנה יש מחסור במיטות ביחוד בתקופת החורף. כל שנה מחדש מונצחת תופעת ה''זקנה במסדרון''.
מדוע לא נלמד הלקח? מדוע לא מוקצים משאבים מתאימים? אולי כי לחולים במסדרון אין כח לצעוק. אולי כי אין מי שמוחה בשמם.
הייתי רוצה למחות. כפי שעשתה דפני ליף במחאת האוהלים- לארגן מחאה המונית בנושא הכספים שאמורים היו לעבור לנושא בריאות ועברו למקומות אחרים. ( ישיבות למשל).
אני לא דפני. אני דפנה. ה''מאהל'' שלי הוא הבלוג.
ובינתיים הזקנה במסדרון היא אמא שלי. היא אמא של כולנו.
והגבר במסדרון -אולי הוא אתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
