דפנה אמא עובדת אובדת

היום השתחררה אמא שלי מבית החולים.

הכל התחיל לפני כמה ימים כשמצבה הבריאותי הורע. לאור המצב, התלבטנו . מצד אחד חייבים לראות מה קורה. מצבה עלול להידרדר ללא טיפול מתאים. מצד שני-הסיכון :הידבקות בשפעת או מחלות מדבקות אחרות והצפיפות בבתי החולים. קיווינו שמצבה ישתפר, אבל בסופו של דבר הגענו למיון באחד מבתי החולים באזור המרכז.

בדיוק כפי שתואר בעיתונים- במיון היה צפוף מאוד. מי שיכול -מתבקש להמתין בעמידה. כל המיטות תפוסות. התור לשירותים נוספים כמו צילום סי.טי וכ''ו גם כן ארוך מאוד.

 תוך שהייתי במיון התבקשו המלווים פעמיים לצאת כי בחדר המיון הפנימי עצמו התבצעה החיאה. כאשר הרשו לנו להישאר,אנחנו המלווים המתנו בעמידה כי אין מספיק כיסאות.

ובזמן הזה למרות הלחץ, האחיות והרופאים מתפקדים ברוגע וסבלנות. עושים כמיטב יכלתם.

חיכינו שעות רבות ואז, כשהוחלט על האישפוז,  שמעתי את המונח '' מעוכב אישפוז''. מסתבר שבגלל המחסור במיטות במחלקה פנימית וגם במחלקות אחרות מעכבים אנשים במיון למרות שתהליך הקליטה הסתיים.

כאשר הגענו למחלקה,במשך  זמן מסויים אמי בת השמונים נאלצה להמתין במסדרון. למזלנו היה זה לזמן קצר. ראיתי במשך הימים הבאים חולים שמיטתם נשארה במסדרון לזמן רב, והם מנהלים כך את חייהם לעיני העוברים והשבים. בולעים תרופות, מדברים עם האחות, מארחים את קרוביהם.

אחד משוכני המסדרון התלבש אט אט והודיע לאחות שהוא עוזב את בית החולים. למרות מצבו הרפואי, הוא לא עמד בפלישה הכפויה הזו לחייו שנעשתה כאשר מוקם במסדרון. ראיתי את העצב והעלבון בפניו.

הרופא הצעיר ש'''קלט'' אותנו במחלקה הפנימית דיבר איתי באמצע הלילה באדיבות אין קץ התרוצץ ללא רגע מנוחה. אני הגעתי למיון בצהרים. בשעה שתים עשרה בלילה הייתי מותשת לגמרי. עבור הרופא פרק זמן זה הוא רק תחילת משמרת. משום מה משמרת של רופא אינה שמונה או תשע שעות עבודה. משום מה המשמרת היא עשרים ושש שעות ( אם אינני טועה). למה? ככה.

מה ההגיון לגרום לאדם בתפקיד רופא- תפקיד אחראי כל כך, המתפקד ממילא בתנאי לחץ, לעבוד בתנאים שאינם אנושיים?

האם היינו מסכימים שטייס יעבוד כך? ונהג ההסעות של ילדינו? ואנחנו?

האם אנחנו היינו רוצים להיות המטופל בשעות התורנות האחרונות של רופא אחרי שעבד עשרים וארבע שעות?

למה רופאים אמורים לעבוד שעות רצופות רבות כל כך?

באמצעי התקשורת דיווחו על הצפיפות. באמת מפתיע מאוד. מפתיע כל שנה מחדש.

מסתבר שבכל שנה יש מחסור במיטות ביחוד בתקופת החורף.  כל שנה מחדש מונצחת תופעת ה''זקנה במסדרון''.

מדוע לא נלמד הלקח? מדוע לא מוקצים משאבים מתאימים? אולי כי לחולים במסדרון אין כח לצעוק. אולי כי אין מי שמוחה בשמם.

הייתי רוצה למחות. כפי שעשתה דפני ליף במחאת האוהלים- לארגן מחאה המונית בנושא הכספים שאמורים היו לעבור לנושא בריאות ועברו למקומות אחרים. ( ישיבות למשל).

אני לא דפני. אני דפנה. ה''מאהל'' שלי הוא הבלוג.

ובינתיים הזקנה במסדרון היא אמא שלי. היא אמא של כולנו.

והגבר במסדרון -אולי הוא אתה.

ברוכים הבאים לתוספות לתכנית הלימודים על פי דפנה!

. יש כמה מקצועות מיומנויות וכישורים שהייתי שמחה אם היו נלמדים בבתי הספר. עכשיו לקראת תחילת שנת הלימודים בדיוק הזמן להיערך לתכנית הלימודים החדשה. (אני יודעת שאני חולמת, אבל נחמד גם לחלום לפעמים...)

* תזונה ובישול בסיסי- פעם היו שיעורי כלכלת בית . המקצוע אינו קיים כיום. לדעתי בוגר תיכון אמור לדעת כמה דברים על תזונה נכונה, וכן לדעת לשלוף מספר מתכונים בסיסיים שהוא יודע להכין. לדוגמא מתכון לעוף, עוגה שהוא יודע להכין נפלא ( חובה -עוגת שוקולד. רשות -עוגות נוספות. למה? כי זו תכנית הלימודים שלי   ).

* החלפת גלגל ברכב.

* החלפת נורה.

* הדפסה עיוורת.

* למידה עצמאית-יכולת אמיתית של סיכום טקסט ( ולא ''העתק הדבק''), הכנת עבודות, לימוד עצמאי של חומר לימודי חדש.ללמוד איך ללמוד.

* פרזנטציה עמידה בפני קהל, אמנות השכנוע והוויכוח ( דיבייטינג).

* נימוסים בסיסיים. ( תן לאנשים לצאת מהמעלית,  אכילה בסכין ומזלג, לא להידחף בדלת לפני גברת ואפילו פתיחת דלת עבורה.. ) 

* עזרה ראשונה והחיאה

* ''יהדות מעשית''- גם חילוני אמור לדעת, לדעתי, מהם חוקי כשרות, איך עושים קידוש, איך מתפללים בבית כנסת וכ''ו.

* מושגים בסיסיים בשוק ההון- התנהלות עם חשבון בנק, חשיבות החסכון, אפיקי השקעה, מהי תשואה, סוגי ביטוח וכ''ו.

* אמצעי תקשורת המונים,שיווק ופרסומות- כוחם והשפעתם, הבנת הצורך בצרכנות ביקורתית.

* זכויות וחובות- של אזרח במדינה, של צרכן, של עובד ושל מעביד.

*תקשורת בינאישית-הקשבה- מתן תשומת לב לדברי הזולת, הקשבה פעילה, יכולת הבנת נקודות מבט שונות, ההבדל בין הזדהות ואמפטיה, יכולת הבעת אמפטיה. ביקורת בונה, יכולת לתת חיזוקים ומשובים חיוביים, יכולת לעודד.

* הכרת האני- התלמיד יכיר את עצמו- חוזקות, חולשות, תכונות מאפיינים כישורים. מאפיינים שאינם קשורים ליכולת הלימודית שלו. התלמיד יכיר באופן מעמיק יותר ובאופן זה את חבריו לכתה.

* מיומנויות ניהול אישי וניהול זמן, אסרטיביות חשיבה חיובית ואינטיליגנציה רגשית.

*חברות- לימודים על מהות החברות והתמיכה, כולל השפעה חברתית חיובית ושלילית. בגיל ההתבגרות במיוחד קבוצת העמיתים (בני אותו גיל) היא בעלת השפעה רבה ונחוצה מודעות לכך.

*זוגיות- מהי זוגיות, מהי תמיכה זוגית, מהם סימני אזהרה לבן זוג מתעלל או לזוגיות בעייתית. ( הבהרת ההבדל בין קנאה וכפייתיות לאהבה).

* הורות- פסיכולוגיה והתפתחות, ''בית ספר להורים'''.

יש נושאים שהזכרתי איתם עד היום אני לא ממש יודעת להתמודד. ( ראה לעיל לדוגמא החלפת גלגל)ואולי דווקא בגלל זה חשוב לדעתי ללמד אותם.

יש בוודאי עוד כמה נושאים ותחומים עליהם לא חשבתי.

מעניין אותי מה הייתם אתם מוסיפים. האם לדעתכם זה חלק מתפקידה של מערכת החינוך או תפקידם של ההורים? האם אתם מסכימים עם ההצעות שהעליתי? ( ''יהדות מעשית'' נראה לי נושא טעון. אם אתם חילוניים, האם הייתם מסכימים שילמדו נושא זה?).

אשמח אם תגיבו או תכתבו בבלוג שלכם אילו מיומנויות או קורסים ומקצועות הייתם מוסיפים .

 עריכה: הגעתי למומלצים! איזה כיף!

ותודה לטליק וkeyman בזכותם הצלחתי להביא את תמונת עמוד המומלצים.

אני שוטף את פני. מים קרים חמים ושוב קרים.

 אני מביט במראה. העיניים נפוחות כאילו לא ישנתי. אבל דווקא ישנתי. צריך לעשות רושם טוב. מחייך לעצמי ובודק שדבר לא תקוע בין השיניים.שהייה קצרה לפני דלתו של הבוס. נשימה עמוקה. למה לעזאזל הוא זימן אותי. מה עשיתי? מריץ במוחי במהירות את הפאשלות האחרונות. על החיים ועל המוות.

הפתעה . לזה באמת לא ציפיתי. ''ברכותינו עם יציאתך לגמלאות''. המשפטים שהוא אומר ניטחים עלי כגשם. אני המום מנסה לדחות את הבשורה.

לא חשבתי שאני כל כך קרוב לגיל הזה. הקול ממשיך לדבר. אינו מקשיב לי. ''אין צורך להגיע לחדר אנחנו נארוז במקומך.''

אבל כל הדברים החשובים שלי שם, כל החיים שלי שם. ימים שלמים מהבוקר ועד הלילה. אני חייב לארוז בעצמי. בכל זאת אני לא מנסה להתנגד. אני אפילו מחייך מעט, מנסה לשמור על קור רוח. וכבר אני במעבורת שומע את הקול: ''ברכותינו עם יציאתכם לגמלאות''. קול נשי נעים. אני מביט באנשים שסביבי. זו לא טעות, אני כנראה שייך לכאן.

 אף פעם לא תהיתי לאן הולכים האנשים שיוצאים לגמלאות, מה הם עושים שם. ועכשיו זה אני.

 הקול הנשי אומר משפטים כמו ''למען עתיד ילדינו''ו'' למען הדורות הבאים''. ואז אני מתחיל להקשיב. יש הסבר על המורשת האסקימואית. האסקימואים שחיו לפני אלפי שנים.. אני דווקא מכיר את הסיפור. יש לי הרבה ג'וקים בראש. אחד מהם הוא קריאת חומר על ההיסטוריה והפרהיסטוריה.

 צמרמורת קרה מטפסת במעלה הגב שלי כאשר אני רואה את השלג ומתחיל להבין.

עריכה: למה התכוונה ה''משוררת''

לאור תגובות שקיבלתי הבנתי שאולי אינני מובנת... להלן הסבר קצר:

הסיפור נכתב בגוף ראשון אבל איננו סיפור אוטוביוגרפי. עדיין לא יצאתי לגמלאות.

ניסיתי לכתוב במנותק מזמן ומקום סיפור מדע בדיוני עתידני . הסיבה לכתיבתי היא הזמן- עכשיו והמקום- ישראל. אנשים רבים יוצאים לפנסיה והופכים עניים. לכן אולי הסיפור בדיוני ועתידני- ואולי לא.

האסקימוסים היו מביאים את הקשישים אל מקום מרוחק בשלג, ושם הקשישים היו מתים בבדידות.בסיפור העתידני שלי המספר מבין שהחברה החליטה ''לחזור אל המקורות'' ולהיפטר כך מן הקשישים. ( וגם ממנו).

 נדמה שהחברה ה''הומנית'' של היום עושה דבר דומה אבל במסווה . אינני אומרת שכל היוצאים לגמלאות אומללים. אני טוענת שיחס החברה הוא לעיתים מביש. הפער בין עניים ועשירים מביש. מוטיב הקור בסיפור ממחיש את תחושותי.

רוזי מסתכלת על הנכדה שלה.

 היא כל כך מתוקה, הקטנה, כשהיא טובלת את הצ'יפס בקטשופ ומערבבת אותו במיונז, כולה מרוכזת בצבע  שנוצר.  ''תשתי קצת'' היא אומרת.

 ''סבתא, למה את לא אוכלת?''

''אני לא רעבה, מותק''.

רוזי מלווה במבט את הצ'יפס. היא פותחת מעט מבלי משים את פיה מרוכזת כולה בנכדה.

הילדה הקטנה משחקת בצעצוע שקיבלה במתנה. מחר היא תראה אותו לחברות שלה. טעים לה והיא שמחה.

רוזי מביטה בנכדה שלה. היא לא תיקח את התרופה היום. גם לא מחר. קר בחוץ, אבל היא לא תפעיל תנור. גם הלילה היא תלך לישון רעבה.

 אבל לפני השינה היא תיזכר בצחוק המתגלגל ובלחיים הוורודות .

ועכשיו היא אינה חושבת על הלילה או על מחר.

 עכשיו היא מאושרת.

הקטע נכתב במסגרת ''הנושא החם'' בנושא דו''ח העוני''