דפנה אמא עובדת אובדת

כל אדם צריך מצרים/אמנון ריבק

 כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

*

כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים להיות משה עצמו מתוכה. בשורות הראשונות של השיר ''משה' מופיע לא  כשם אלא כפועל. איך אדם יכול להיות ''משה עצמו''?

אני נזכרת בסיפורי הברון מינכהאוזן- הברון משה עצמו מביצה ובציור רואים אותו אוחז בשערותיו ומושך עצמו מן הביצה.

בספר ובסרט ''הסיפור שאינו נגמר'' נתקעים נער וסוסו בתוך ביצת הצער. הסוס טובע אולם הנער מצליח לבסוף בכוחות על- אנושיים לחלץ עצמו. המטאפורה '' ביצת הצער'' היא מטאפורה עוצמתית .קל מאוד להישאב, קשה להיחלץ ואולי ההיחלצות המשמעותית ביותר היא כשהאדם מוצא בעצמו את הכוחות להחלץ.

   לפני כשלושים יום נפטרה אמא שלי ואני נמצאת בתקופה לא קלה.

מהי ''מצריים'' בשבילי- מצוקה או אולי דווקא איזור הנוחות בו אני לא מתפתחת?

 מהי החרות בשבילי ומהי החרות שלי, איך אוכל לשנות מהרגלי ולקחת באופן פעיל את החירות שלי?

כיצד מחליטים לצאת אל מדבר הפחדים? מה זה אומץ בשבילי?

אני מנסה לגייס בתקופה זו חוסן וחוזק לחזור לשגרה, ואני חוזרת לשיגרה אחרת.

אמי היתה אשה חזקה. המהות שלה כאדם היתה דאגה, נחמה, נתינה. היו בה תעצומות נפש שאני מקווה למצוא בעצמי ובבנותי. הזיכרון והמהות שלה יעזרו לי בימים אלה ואחרים.

 אני לוקחת לקראת פסח את חמץ הרגשות והמחשבות , את המרור והמרירות,מרחיקה אותם, ושמה אותם בפינה . אני ''עושה סדר ''במגרות הלב ומשאירה מקום להתחדשות. עכשיו תור האביב.

וכמו תמיד בפסח ובכלל אמא שלי מלווה אותי, אלא שהפעם היא שם למעלה.

http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=YeNIMS3RlDc

חתול יאהב שמנת וחלב

חתול יאהב שתלטפי אותו

עכשיו!

הוא יתנהג יפה ויקשקש זנב

את תאהבי אותו

והוא

יברח

זנב.

אל תכעסי עליו

אותך הוא לא אהב

הוא לא הבטיח

הוא רק אהב

שמגרדים לו את הגב....

שיר שכתבתי לפני המון שנים . איזה כיף לראות כמה אני רחוקה משם.

מוקדש לילדות שכדאי שיזהרו משריטות החתולים האלה.

(הסבר יופיע בסוף הסיפור... בבקשה לא להתיאש.)

מראה- סיפור קצר

''אני שונאת אותך'' היא אומרת  ומסתכלת ישר בעיניים. ''תמותי כבר, נו, תמותי, תיעלמי, פשוט תמותי'' והיא באמת שונאת אותה.כל כך הרבה זמן שונאת אותה, שהיא כבר לא זוכרת ממתי.

 * *

''אתה לא זוהר'' הוא אומר . ''שכח מזוהר''.  ''הוא אומר כמה משפטים בערבית ובודק שוב שהמבטא הטריפוליטאי מהבית אינו צף ועולה. כל כך הרבה אימונים ולימודים, אבל הוא חייב להיות בטוח בעצמו. בעוד זמן קצר בזה יהיו תלויים החיים שלו. הדברים שיאמר, הדברים שחייב יהיה לומר והדברים שאסור שייצאו מפיו. הוא חייב להיות חלק מהם, לא בולט בשטח, שיתנו בו אמון. הוא פוחד ויודע שעוד רגע הוא יהיה טוב יותר משחקן תיאטרון. זה ''תיאטרון של החיים''. סיפור הכיסוי מוכן. הכל תלוי רק בו. הוא חייב ''להיכנס לראש '' לא לנסות אלא להיות- ערבי.  

* *

היא מתאפרת בבוקר במכונית. בהתחלה אמרה לעצמה שכך זה חוסך זמן. עכשיו היא כבר לא אומרת לעצמה דבר. שמה מייק אפ ''על עיוור''. מורחת אותו בכמה נקודות  ברמזור הראשון. ברמזור הבא היא מורחת את המצח. יש סדר קבוע. היא ממשיכה להתאפר. כדי לשים אודם היא חייבת להיעזר במראה. היא מנסה להתעלם מהקמטים הקטנים. להתאפר בזריזות. כמו תמונה של פיקאסו היא מביטה בכל איבר בנפרד.

כבר שנים היא מגדלת שיער. לא אוהבת ללכת למספרה. הראי מונח שם ממש מול הפנים, והיא חיה כל כך טוב עם יחסי ה''ברוגז'' ביניהם.

כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה הבת שלה שומעת את שקשוק המפתח בדלת ורצה לקראתה.''חיבוק'' הבת שלה תובעת כאילו מישהו יכול לשכוח את הטקס הקטן. הבת שלה מספרת איך עבר עליה היום. כשבתה מביטה בה באהבה, היא מרגישה שהיא אשה יפה. יפהפיה. הכי יפה בעולם.

* *

''אתה זוהר'' הוא אומר.''אתה יהודי, ואתה מסתערב''. הוא מרגיש ''בבית'' עם החברים החדשים שלו. החיים הם פשוטים . הוא מנגב איתם חומוס והם מדברים על החיים. הם לא מתלוננים,למרות שיש להם על מה להתלונן. החיים שלהם לא קלים. הוא התרגל אליהם ויודע לפרש כל מבט. והם קוראים לו ''אחי''. הם לא צריכים הרבה כדי להיות שמחים. וכשהוא איתם הוא יכול להוריד את המסכות והעמדות הפנים. הוא מרגיש איתם טבעי.

בערב הוא חוזר הביתה ורואה טלויזיה. רואה על מה אנשים מבזבזים כסף וכמה כסף מבוזבז על שטויות. גם לו, כמו לחברים החדשים שלו מתחשק לפוצץ בית קפה, לפוצץ את ההבעה המטומטמת ומדושנת העונג של האנשים שחיים בבועה שלהם. 

הוא עומד מול המראה. ''זוהר'' הוא אומר לעצמו, ''אתה זוהר. אתה יהודי,אתה מסתערב. אל תשכח את זה לרגע''. 

* *

''אני שונאת שונאת שונאת אותך'' היא אומרת.היא מביטה ישר בעיניים במראה. ידה נשלחת כאילו מעצמה ומכה במראה. אמא שלה ואחותה פורצות לחדר בבהלה כשהן שומעות את קול הניפוץ. המראה נפלה ונסדקה.

''הכל בסדר?'' מישהי מהן שואלת. ''כן כן, הכל אחלה'' .

הן רואות שהיא לא נפגעה. אחותה המושלמת מפנה ביעילות את הרסיסים, והיא שונאת אותה עוד יותר עכשיו. תמיד הילדה הטובה, תמיד אפשר לקחת ממנה דוגמה.

''נקנה לך מראה יותר יפה- מתנה לכבוד הדירה החדשה'' אומרת אחותה ומחייכת . 

כשהן פונות ללכת מתחשק לה פתאום לפרוץ בדמעות, להתחנן שלא ישאירו אותה לבד בדירה השכורה הזו, הדירה שלה, שתהיה עוד רגע ריקה כל כך. כמו ילדה קטנה היא רוצה הביתה. היא מביטה באחותה התאומה ולפתע רואה את העצב בעיניה. היא נושמת נשימה עמוקה וכבר מרגישה טוב יותר. מפתיעה אותה המחשבה  שכרגע השנאה אינה נמצאת בליבה. אולי גם השנאה עברה דירה. 

הסבר:

זהו סיפורם של מספר אנשים.

החלק הראשון(מתחיל בקטע הראשון-הצבוע כחול מסתיים בקטע האחרון הצבוע גם הוא כחול.) הוא סיפורה של בחורה העוברת לראשונה בחייה לדירה שכורה. אמה ואחותה עוזרות לה במעבר ותוך סידור החפצים עולים הרגשות המעורבים כלפיהן וכלפי עצמה.

          החלק הבא (הקטע השני שממשיך אחר כך בקטע הרביעי. שניהם צבועים בצבע ירוק - חאקי.) הוא סיפורו של זוהר- חייל מסתערב. לפני היציאה למשימה החשש הוא האם זוהר יצליח במשימתו בה תלויים חייו. בהמשך,לאחר תקופה ארוכה בה שירת כמסתערב, החששות העולים בו הם שונים לחלוטין.

הקטע השלישי הצבוע בורוד הוא סיפורה של אשה שהיא גם אם.

המראה היא חפץ- הבחורה שעוברת דירה תולה את המראה במקומה ומביטה בה. זוהר מביט במראה לפני שהוא יוצא למשימה הראשונה ומתכונן לתפקידו, וגם לקראת סיום תפקידו כמסתערב. האם אינה אוהבת להביט במראה ומשתדלת כמיטב יכלתה להימנע מכך.

המראה היא גם אנשים - האחות התאומה, ערבים, בתה של האם.

ולעיתים המראה היא ההתרחשות בחייו של אדם- היכרות עם בני עם אחר, מעבר, חויית האימהות, או אפילו מודעות לרגשות שעולים.

ומה המראה בחייכם?

בין משפחה לעבודה

בין אמא שלי לילדה

במירוץ בין אתמול ומחר

בין החשוב למיותר

בין שמחה לניגוב הדמעות

בין לתת חופש ללשים גבולות

איפה שכחתי?

בין הגיהוץ לקיפול

 בין הכביסה לניהול

 בין נהיגה לבישול

לאיפור

לחיבוק

לטיפול 

לפישול

 איפה שכחתי ?

 בערימת המסמכים

 במדיח הכלים

אצל המורה הפרטי

 איפה שכחתי אותי?

אני שוטף את פני. מים קרים חמים ושוב קרים.

 אני מביט במראה. העיניים נפוחות כאילו לא ישנתי. אבל דווקא ישנתי. צריך לעשות רושם טוב. מחייך לעצמי ובודק שדבר לא תקוע בין השיניים.שהייה קצרה לפני דלתו של הבוס. נשימה עמוקה. למה לעזאזל הוא זימן אותי. מה עשיתי? מריץ במוחי במהירות את הפאשלות האחרונות. על החיים ועל המוות.

הפתעה . לזה באמת לא ציפיתי. ''ברכותינו עם יציאתך לגמלאות''. המשפטים שהוא אומר ניטחים עלי כגשם. אני המום מנסה לדחות את הבשורה.

לא חשבתי שאני כל כך קרוב לגיל הזה. הקול ממשיך לדבר. אינו מקשיב לי. ''אין צורך להגיע לחדר אנחנו נארוז במקומך.''

אבל כל הדברים החשובים שלי שם, כל החיים שלי שם. ימים שלמים מהבוקר ועד הלילה. אני חייב לארוז בעצמי. בכל זאת אני לא מנסה להתנגד. אני אפילו מחייך מעט, מנסה לשמור על קור רוח. וכבר אני במעבורת שומע את הקול: ''ברכותינו עם יציאתכם לגמלאות''. קול נשי נעים. אני מביט באנשים שסביבי. זו לא טעות, אני כנראה שייך לכאן.

 אף פעם לא תהיתי לאן הולכים האנשים שיוצאים לגמלאות, מה הם עושים שם. ועכשיו זה אני.

 הקול הנשי אומר משפטים כמו ''למען עתיד ילדינו''ו'' למען הדורות הבאים''. ואז אני מתחיל להקשיב. יש הסבר על המורשת האסקימואית. האסקימואים שחיו לפני אלפי שנים.. אני דווקא מכיר את הסיפור. יש לי הרבה ג'וקים בראש. אחד מהם הוא קריאת חומר על ההיסטוריה והפרהיסטוריה.

 צמרמורת קרה מטפסת במעלה הגב שלי כאשר אני רואה את השלג ומתחיל להבין.

עריכה: למה התכוונה ה''משוררת''

לאור תגובות שקיבלתי הבנתי שאולי אינני מובנת... להלן הסבר קצר:

הסיפור נכתב בגוף ראשון אבל איננו סיפור אוטוביוגרפי. עדיין לא יצאתי לגמלאות.

ניסיתי לכתוב במנותק מזמן ומקום סיפור מדע בדיוני עתידני . הסיבה לכתיבתי היא הזמן- עכשיו והמקום- ישראל. אנשים רבים יוצאים לפנסיה והופכים עניים. לכן אולי הסיפור בדיוני ועתידני- ואולי לא.

האסקימוסים היו מביאים את הקשישים אל מקום מרוחק בשלג, ושם הקשישים היו מתים בבדידות.בסיפור העתידני שלי המספר מבין שהחברה החליטה ''לחזור אל המקורות'' ולהיפטר כך מן הקשישים. ( וגם ממנו).

 נדמה שהחברה ה''הומנית'' של היום עושה דבר דומה אבל במסווה . אינני אומרת שכל היוצאים לגמלאות אומללים. אני טוענת שיחס החברה הוא לעיתים מביש. הפער בין עניים ועשירים מביש. מוטיב הקור בסיפור ממחיש את תחושותי.

רוזי מסתכלת על הנכדה שלה.

 היא כל כך מתוקה, הקטנה, כשהיא טובלת את הצ'יפס בקטשופ ומערבבת אותו במיונז, כולה מרוכזת בצבע  שנוצר.  ''תשתי קצת'' היא אומרת.

 ''סבתא, למה את לא אוכלת?''

''אני לא רעבה, מותק''.

רוזי מלווה במבט את הצ'יפס. היא פותחת מעט מבלי משים את פיה מרוכזת כולה בנכדה.

הילדה הקטנה משחקת בצעצוע שקיבלה במתנה. מחר היא תראה אותו לחברות שלה. טעים לה והיא שמחה.

רוזי מביטה בנכדה שלה. היא לא תיקח את התרופה היום. גם לא מחר. קר בחוץ, אבל היא לא תפעיל תנור. גם הלילה היא תלך לישון רעבה.

 אבל לפני השינה היא תיזכר בצחוק המתגלגל ובלחיים הוורודות .

ועכשיו היא אינה חושבת על הלילה או על מחר.

 עכשיו היא מאושרת.

הקטע נכתב במסגרת ''הנושא החם'' בנושא דו''ח העוני''