דפנה אמא עובדת אובדת

לאחרונה יש גל אלימות, ובמיוחד גל מקרי אלימות במשפחה - שקרו לאחרונה או שמדווחים עליהם לאחרונה.
קשה לי לפתוח עיתון וקשה לראות חדשות.

לחשוב על רוז פיזאם ז''ל מטיחה ראשה בקיר

ולחשוב שיש ילדים נוספים שעוברים בזה הרגע התעללות אבל אנחנו לא יודעים על כך.
איך יש מטורפים שמתעללים בחלשים? איך מישהו שיודע לא מדווח?
המקרה של השוטר שירה (כנראה) במשפחתו, מזעזע במיוחד. משפחה רגילה , שני ילדים קטנים וברגע של זעם וטירוף מתהפך הכל.
בגלל נוקשות? חוסר יכולת לקבל שינוי בתכניות? ריב שהסתבך?
מי שמפחיד יותר מרוני רון שהיה אלים לאורך תקופה ארוכה, הוא השוטר מייקל שכנראה לא היה אלים כלפי משפחתו לפני האירוע. ודווקא ההתפרצות הבלתי צפויה היא המפחידה ביותר .
.
אני מביטה מהצד בבעלי היקר- ואפילו הוא הפך להיות ''חשוד''.
האם גם הוא מסוגל להיות רוצח? האם כל אחד ברגע משבר עלול להביא דברים עד הסוף?

בארוחות ליל שישי ,אבא שלי ישב בראש השולחן.

כשהוא ראה טלביזיה הוא ישב בכורסת הטלביזיה- כורסת ''ארצ'י באנקר'' המרווחת שלו.

בקיץ במרפסת רק הוא ישב על על כסא הנוח.

אמא היתה מכינה אוכל לפי טעמו והאוכל היה מוכן וחם כשהוא חזר מהעבודה.
לא היה ספק: בבית שלנו אבא היה המרכז.
אמא שלי התרוצצה וטיפלה בסבתות.גם הן היו חשובות ומרכזיות. ''כבד את אביך ואת אמך'',''והדרת פני זקן'' לא היו רק משפטים מהתנ''ך.
לא העזנו לדבר בחוצפה למבוגרים מאיתנו. קמנו באוטובוס לתת מקום למבוגרים. כשהאוכל לא מצא חן בעינינו ידענו שזה מה שיש.
עכשיו הבנות שלי הן מרכז עולמי. אני מתפקדת כמטפלת ,יועצת, מארגנת סדר יום, מלבישה ,עוזרת, נהגת בוס ועוד כמה תפקידים.
אני מכינה אוכל לפי טעמן ובשעה שמתאימה לסדר היום שלהן.

פעם , כשהייתי ילדה , המבוגרים היו המרכז.
כיום הילדים הם המרכז.

ואנחנו? מה המקום שלנו?
אין לי כורסת טלביזיה וגם לא כסא נוח.
בלילות שישי אני לא יושבת בראש השולחן.
אני שייכת לדור הסנדביץ', הדור שבצד, הדור שלא היה במרכז וכנראה גם לא יהיה שם.
אני צריכה לשמור על איזון כדי שהבנות שלי לא יהיו אגוצנטריות , שלא יחשבו שהעולם סובב סביבן.
אני מביטה בהן מן הצד ואני מלאת התפעלות מהדור הזה בעל הביטחון העצמי. דור של ''אני פה ומגיע לי''.
ואולי אני לא רק מלאת התפעלות אלא גם.. מקנאת.
ולמרות הכל, בליל שבת ,כשאני יושבת על הכסא(הרגיל) ומסתכלת על הבנות שלי- בנות הדור הזה-אני נהנית.

עריכה: קטע זה הגיע ל''מומלצים''!תודה למי שהמליץ.

החברה שלי חניתה היא רופאה. אני לא מסוגלת לראות דם. חניתה נמוכה מאוד ואני גבוהה מאוד. היינו מתבדחות על זה שאני גבוהה וגדולה ובכל זאת יש לי חזה קטן .ועל כך שהמשותף לשתינו הוא קודם כל גודל החזיה. היינו אז רווקות. בינתיים התחתנו וילדנו.

בתקופת מבחנים להתמחות, חניתה הרגישה משהו חשוד בשד אבל דחתה את הבדיקה בגלל הבחינות. היא לא דחתה את הבדיקה בהרבה זמן - אבל דחתה למרות החשש.
אנחנו נפגשות לכוס קפה וחניתה משתעלת. האיתור היה מאוחר. היא עברה טיפולים אבל מצבה כיום לא טוב.הסרטן הגיע לריאות.
אני מביטה בה וחושבת על הבנות המקסימות שלה. האם היא תלווה אותן לחופה?האם תעזור לגדל את הנכדים?
  אנחנו שותות קפה וגם אוכלות עוגה. אנחנו אוהבות אותן עוגות. יש לנו טעם דומה. אנחנו יושבות בבית הקפה ואני יודעת שגם אני כל כך עסוקה ולו היה לי אז חשד גם אני הייתי דוחה את הבדיקה באיזשהוא תירוץ. בדיוק כמו חברתי הרופאה שמודעת כל כך לנושא.
אנחנו מסיימות את העוגה ומזמינות חשבון.

היא היתה מאוד עסוקה והתכוננה לבחינה. עכשיו היא משלמת ותשלם כל כך ביוקר על מעט הזמן שלא רצתה להפסיד בבדיקה לאיתור סרטן השד. 
בכיסא לידנו יושבת דמות בשחור מחכה לחשבון. חניתה חיה על זמן שאול.

אני רוצה לצעוק לכל הנשים באוזן- לכו להיבדק. אין כזה דבר ''אין זמן''.הילדות שלכן רוצות אתכן בסביבה לעוד הרבה שנים!
אבל אני לא צועקת . הצעקה נשארת אצלי בבטן.

עוד מעט אחזור הביתה לילדות שלי ואחבק אותן. כיום אני נבדקת בקביעות ועושה מה שאני יכולה כדי לשמור על הבריאות. בזכות חניתה הבנתי.

בשבילה זה מאוחר מדי.