אתמול בערב ניסיתי לסדר את השולחן בחדרי, למרבה הפתעתי הייתי זועמת על דבר מה, העפתי את הדברים שעל השולחן ונחתתי על מיטתי, לאחר רגע קמתי וכיביתי את כל האורות. ישבתי בחושך על מיטתי בעודי מחבקת בחוזקה את בובת הכלב אשר ברשותי מאז ילדותי. לאחר מספר רגעים אמי נכנסה לחדרי בכדי לבדוק מה שלומי, אמרתי לה שראשי כואב אך הוא לא מה שמעניין אותי ברגע זה. לבסוף היא השאירה אותי לבדי ואני כמעט מיד געיתי בבכי ללא סיבה.

מאז התעוררותי הבוקר, ביליתי את זמני מול הטלוויזיה, עד לעכשיו. מכירים את הלהקה אוריה היפ? ובכן גיליתי מה שם זה אומר. הסתכלתי סדרה שנקראת "דיוויד קופרפילד", מתברר שהסדרה הזאת היא ע"פ ספר של דיקנסון, אם זיכרוני אינו מטעני ואוריה היפ היא הדמות הנבזית והמנוולת שבספר, כמה אופייני ללהקת מטאל.

יש לי זיכרון מעומעם בראשי שבו אני טוענת למישהו משהו על פתטיות.. אך אינני יכולה להזכר בו.. אחד מחלומותיי הוא ללמוד לא לחייך ואם לחייך, אז אך ורק מתוך נימוס, מכיוון שכאשר הינך מראה שאתה מרגיש, הינך חלש. הייתי רוצה להקפיא את החלק בליבי שאיננו התאבן עדיין.

אינני רוצה להרגיש עוד, הנני רוצה להיות קרת לב ולנקום בכל אלו אשר פגעו בי.. אוו!! הם חושבים שאני שוכחת והם כמובן שכחו.. אך לא ולא.. אינני שכחתי.. אני זוכרת כל מסמר ומסמר שהם תקעו בתוכי וגם אם הם הוציאו את המסמר, החור נשאר, אך הם לא טרחו אפילו להוציא את המסמר!!!!!!!!!! למה להם?!?! מיצור נלוז ועלוב כמותי???? למה שיהיה להם אכפת מה יקרה לי  עם מה שהם עשו.. אהה.. מעניין מדוע אף אחד לא יודע שהנני שומרת טינה.. הזהרו לכם.. אינכם יודעים מתי נהרי יעלה על גדותיו.. ואנקום בכולכם.. חה חה!!!! אולי בכל זאת יש לי עתיד כרוצחת פסיכופתית.. אוו.. זה יהיה נחמד..

נ.ב.

גנבתי כסף מאמא אז יש לי כסף לסיגריות, אני כל כך זקוקה עכשיו לאחת..