לפעמים אני מרגישה כזו ריקנות.. אבל מצד שני אני מפחדת ממנה.. האם אני אחת מאותם אנשים ריקים שלא מאמינים כבר בכלום? האם גם אני חלולה מבפנים? אחרי הכל, התקופות היחידות שבהן אני לא בדיכאון, זה התקופות שבהן אני אני לא נותנת לעצמי לחשוב על החיים, על החיים שאני שונאת, החיים שמהם אני מפחדת, החיים העלובים שלי.. זה נכון, גם אני כבר לא מאמינה בדבר וגם לא רוצה להאמין, או שמפחדת להאמין. אני לא שונה מכ"כ הרבה אנשים בעולם, אבל מצד שני, מייחדת את עצמי כמו כולם.. ולא יעזור לי שאני מנסה לשקר לעצמי ולשכנע את עצמי שאני לגמרי נורמלית, תודו בזה, גם אתם בטח חושבים שיש בכם משהו שהוא יותר מיוחד מכולם.. אבל האמת היא שכולנו אותו חרא קטן, חום ומסריח, ושום דבר לא ישנה את זה, אלא אם כן יקום אדם שהוא באמת אדם דגול, אבל סביר להניח שפשוט תסכלו אותו באבנים, כי עד כמה שאנחנו מייחדים את עצמנו כשקם מישהו באמת מיוחד, אנחנו שונאים אותו על זה, כי לנו אין את האומץ לעשות את מה שהוא עשה.

אני כ"כ שונאת את עצמי.