אז כרבע מהילדים ובני הנוער בישראל הם בעלי עודף משקל, וכל פעם שאנחנו שומעים את הנתון הזה, זה עוד מספר בשבילנו אז אנחנו חושבים לעצמנו "טוב זה עוד נתון... אז יש רבע ילדים ובני נוער בארץ בעלי עודף משקל".
אני כאחת מהן, יכולה להזדהות עם הבעיה ולא להגיד לעצמי "זה עוד נתון" ולא לעשות עם זה כלום, כי אני מתמודדת עם זה כל יום ואני חווה את זה על עצמי אז אני אספר לכם מה רובנו מרגישים בשם כולנו.
זה רבע מבני הנוער בישראל שרובם נלחמים יום יום על להיות רזים, מסתכלים על אוכל ושואלים את עצמם אם לאכול או לא ומה יהיו ההשלכות אחר כך, ילדים ובני נוער שלא יודעים מה לעשות עם עצמם כי לרובם אין שום עזרה ממשית ורובם מנסים להתמודד עם העניין בעצמם ללא שום תמיכה.
הערות שהם מקבלים הן כל כך אכזריות ולא תומכות וזה מוריד את הביטחון לאפס. זה ללכת ברחוב ולראות אנשים שאתה בכלל לא מכיר מלחששים או שאפילו עושים את זה בגלוי וישירות אומרים להם דברים מעליבים כל כך שהם פשוט רוצים לקבור את עצמם ולוותר על כל מאבק קטנטן שהם התחילו לעשות כי הם יבינו שהם תמיד ישארו ככה ותמיד הם יצטרכו להתמודד ולהשלים עם העניין של "אנחנו שמנים ואין מה לעשות עם זה".
אז אנחנו, ואני כותבת בגוף מדברים כי אני אחת מהן, מרגישים שהכל אבוד מכל בחינה שהיא לא רק מהבחינות של "אני שמן ואין מה לעשות את זה",
זה מגיע לחלומות שלנו, לדברים שאנחנו רוצים לעשות בעתיד ויודעים שאין לנו סיכוי כי מי יתייחס אלינו ברצינות בגלל שאנחנו נראים כמו שאנחנו נראים?
ואני לא אומרת שזה בכל מקום, אבל זה ברוב המקומות וזה פשוט עצוב.
כשאני למשל הולכת ברחוב אני מרגישה שתמיד מסתכלים על הטיירים שנוזלים מעל המכנס, ושתמיד המחשבות שלהם רצות בראש על זה שאני שמנה,
ואני בטוחה שאני לא היחידה, אני בטוחה שכל אחד שהוא בעל משקל עודף מרגיש ככה.
איך אתם מתארים אנשים? שמתם לב לזה? זה כבר בא לכם אוטומטי.
"נו השמן הזה עם המכנסיים הצהובים". וכל מילה מיותרת.
הוא יותר מ"השמן הזה עם המכנסיים הצהובים", הוא הרבה יותר מזה, יש לו שם, יש לו הורים, יש לו תחביבים וכשרונות שאולי אף אחד לא שם לב אליהם כי הוא, מה לעשות,
"שמן".
והוא עומד כל יום במראה ואומר לעצמו כל יום משהו אחר:
"היום אני עושה שינוי, היום אני מפסיק לאכול את..."
או אולי:
"אני לא מסוגל להתסכל על עצמי, כי אחרים לא מסוגלים"
או אולי:
"אני יכול להתמודד כשמן בחברה הזאת, ולכן אני אשאר כזה"
או אולי:
"אני לא מאושר, אני אבוד, ניסיתי הכל"
וזה ממשיך, ממשיך לכל תחום בחיים וזה ממשיך כל יום, או שהם מתמודדים ומרזים או שהם מרימים ידיים בדר"כ.
כי אחרת איך יש לנו רבע ילדים ובני נוער בארץ בעלי עודף משקל?
אתם לא שמים לב לדברים שאתם אומרים לנו, קשה לנו להתמודד בחברה כזאת.
במקום להטיף לנו בקללות ושטחיות הזאת שמקובלת אצלכם, תעזרו לנו, כי זה לא יעזור לנו, לא יעזור לנו הביטחון העצמי שרכשנו מכם כל השנים בתור ילדים ובני נוער שמנים שאין להם שום תקווה לחלומות ואהבה.
כל דבר בשבילנו הפך להיות פרויקט בלתי מושג, דברים שבשבילכם הם דברים יומיומיים, כמו למשל קניית בגדים, לאכול ליד אנשים, ללכת לבריכה או לים, לצאת החוצה, לנסות להתחיל עם מישהו, לחשוב איך יקבלו אותנו בכל מיני מסגרות ועוד המון.
נמאס מהפחד הזה מאנשים שמנים. אנחנו אנשים כמו כולם, אנחנו נושמים, חושבים, בעלי רגשות ופחדים בדיוק כמוכם.
אז לי אישית נמאס לחיות בחברה שלא מקבלת אותנו, חברה שבה המראה החיצוני קודם קובע אחר כך האופי, אחר כך הכישרון, אחר כך הבנאדם הנפלא שמתחבא מאחורי החיצוניות.
החיצוניות לא תיתן לנו כלום, ותתפלאו לגלות - גם לא הדוגמנית הרזה שעל הפוסטר שעברה מיליון ואחת ליטושים עם איפור ופוטושופ.
ניסיון ההשגה הזה של משהו שלא קיים, לנסות להפוך דוגמניות למשהו שבכלל לא קיים, הוא פשוט פאטתי ומשפיע על החברה שלנו.
ואיך אני יכולה לדעת? תראו איך אנחנו היום.
לא מקבלים הומואים, לסביות, שמנים, אתיופים, אפרו אמריקאים, אנשים בעלי איידס, נכים, חירשים, עיוורים ועוד המון קבוצות.
אנשים שרוצים מציאות לא מציאותית, ולפי ידעתי אין דבר כזה.
הקישוטים שעל הקנקן הם לא עוזרים לחיים שלנו להיות טובים יותר, אלא מה שיש בתוכו.
יש לי עוד המון דברים לכתוב, אבל אני חושבת שזה מה שאני יכולה בנתיים להגיד.
בלב כואב זאת המציאות שלנו ולא המציאות שאתם מנסים לבנות - מציאות לא מציאותית.
תחשבו על זה.
רותם. השמנה שמתמודדת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
