אני מראה לו את הדירה ונזכרת שאין הרבה מה להראות. יש בה חדר ואולי חצי סלון וחצי מטבח ושירותים. היא לא יפה במיוחד, אבל פה אני גרה- אני אומרת בטון מתנצל בכאילו- והוא מחייך בכאילו ואומר בתגובה שהדירה שלו גרועה ב...טוב, בהרבה יותר.

המקרר שלי ריק, יש בו סודה, וודקה, ושאריות של יין זול של סגל-  אני יודעת את זה עוד לפני שפתחתי אותו -אבל בכל זאת מציעה לו לשתות כדי שאוכל להתנצל בתירוץ המוכר של "לא ציפיתי לחברה". זה לא בדיוק תירוץ, אני חושבת לעצמי, באמת שלא ציפיתי.

הוא בוחר ביין, ואני בוודקה, ובסיגריה שמסמנת סגירות. הוא פותח את החלון שלי ויש בו סורגים ואין בו נוף. נוף יפה, הוא לוחש- ואני מתקפלת.

יש איזו שיחה שנרקמת בינינו על הבורסה ועל השכר ועל המקצוע ועל איזה טיול עם החבר'ה מהצבא באיזה חוף- אני מנסה להתעניין אבל לא מתעניינת- המחשבות נודדות, אני מאפרת ושואפת, מזיקה לריאות שלי בכוונה, מסתכלת עליו ומפנה את המבט. הוא ממשיך לדבר, ואני מקשיבה- לא לו, אלא לטון הרוטן של המחשבות שלי.

השיחה גוועת, והתשוקה הופכת לסטטית. הוא אומר שיש לו כבר כסף, כבר מספיק אולי כמעט לדירה במרכז העיר- הוא חושב שהוא יכול להרשות לעצמו, סוף סוף, שהוא בסטטוס המתאים- לא מתאים לי להגיב על זה במילים, אז אני מחייכת.

את בחורה מעניינת, אווה, הוא אומר, ואני שותקת. תוחבת עוד סיגריה בין שפתיים קמוצות ומחפשת תירוץ לשתוק עוד דקות אחדות. 

הוא מתחיל לספר על תוכנית לגמילה מעישון שעזרה לו, עזרה לו מאוד- ואני מהנהנת, לוקחת שאיפה, ונושפת לו ישר לפרצוף.... טוב, לא בדיוק לפרצוף- אבל לשם אני רוצה לכוון. 

 הוא מכוון אלי את המבט שלו, והיד שלו נעה לי במעלה הירך. יש לו מגע קצת בנאלי שכבר הרגשתי לפני כן- ומשפטים נדושים של ילדון בן 21 שרק התחיל להתחיל עם בנות. אבל אני זורמת, כי הוא כבר עלה לקפה, ושתה לי מהיין, ואני כבר הורדתי 100 מ"ל של וודקה, ובא לי להרגיש מתוסבכת הלילה. 

אני מכוונת אותו לנקודות הנכונות- והוא עושה בדיוק את מה שאני מסבירה לו, עוקב אחר ההוראות בשקיקה. הוא חייל למופת, אני חושבת, מתחשב בצורה מקסימה כמעט, בחור בגילי עם כסף טוב, ועבודה, ופניות נפשית- בלי טראומות מיותרות ובלי צורך גדול בהכלה-

כל כך פשוט... אני חושבת- 

אני גומרת בשרשרת והוא גומר כמעט בהקלה-

אנחנו נדבר עוד, הוא אומר- בחצי שאלה, ואני מסבירה לו שזה מסובך לי קצת כרגע, וממציאה תקופה לחוצה וגבר נוטש-

הוא מסתכל לי בעיניים ואומר שבחיים לא היה לו פשוט כל כך לדבר עם בחורה,

שזה יכול היה להיות מוצלח בינינו- שחבל...

אני פותחת את הדלת ברמיזה חדה-

זה פשוט, יקירי,

הבעיה היא שאין פה בעייה...

והוא מקסים ומתחשב וכנוע ונורמלי,

אבל אני רציתי להרגיש מתוסבכת הלילה-

ובלילות כאלה אני אוהבת את זה מסובך.

________________

הרבה זמן לא הייתי כמעט שיכורה.

עכשיו אני כנראה מישהי אחרת.

_______________________________

הוא אמר לי שהוא התגעגע אליי וירקתי לו בפרצוף, וכשהוא עמד שם קפוא פשוט הסתובבתי והתרחקתי משם על עקבים גדולים בנעליים שטוחות.

ועכשיו, כרגיל, אני מתחרטת על זה.

אני שונאת להירדם לבד.

בא לי ג'ויינט.

את בכלל היית אמורה להיות סופרת. לבלות ימים שלמים בחדרים צפופים שמכוסים בטפטים אפורים ומלאים בעשן של סיגריות. היית אמורה לעשן ולכתוב, לעשן ולהקליד, לעשן ולשכוח. לא לאכול, ולא לשתות, ולא לישון מתוך הכרח. רק לשבת בחדר השכוח שלך, בצידה המערבי של הציוויליזציה שנמצאת בדרום של תל אביב, ולא לחשוב על שום דבר שלא קשור למילים. 

ואולי בכלל לא היית אמורה לחיות בתל אביב. היית צריכה לעבור לאיזה קיבוץ מבודד או אולי לחוות בודדים, לקנות לך גיטרה אקוסטית זולה ולנגן צלילים שחוקים של נוסטלגיה נירוטית שכמהה לימים אחרים. היה צריך להיות לך עשב בפה, כמו אז, בימים הנהדרים של הילדות בצפון- ונעלי בוקרים וכובע קש. את הכובע היית אמורה לחבוש בבוקר, למרות שהיית בכלל צריכה להתעורר בצילו של העץ, ליד הגיטרה שלך, ולכתוב שורות פשוטות שמרכיבות שירים פשוטים, מהסוג שמנגנים בשני אקורדים.

ואולי את האקורדים היית אמורה לנגן על הבמה. היית מלבישה לך שמלה אדומה ומסלסלת את השיער בתספורת קצרצרה ומתולתלת. היית מחייכת והשיניים שלך היו בוהקות, גם העיניים שלך היו בוהקות וגם השרשרת שעל הצוואר. הכל היה מסנוור או מסונוור מהאור של הזרקור שהיה מאיר עלייך. היית שרה על אהבה עצובה, ועל חברה אהובה, ועל געגוע ועל טיול ארוך בדרכים הארוכות של צפון-אירופה. היית מגיעה גם לצפון אירופה ומזמרת לך גם שם- מרוויחה פרוטות זעומות שהיו מספיקות כדי לקנות קרוואן שאיתו היית אמורה לטייל בדרכים במטרה להתקיים.

ואולי בכלל המטרה שלך הייתה אמורה להיות אחרת. היית צריכה לשנות את העולם כמו שרצית לעשות בגיל 17, ולבנות לך מציאות שונה כמו שקיווית ליצור בגיל 20. היית ניגשת לפקולטה למשפטים, ועולה על עקבים שגבוהים יותר מהעקבים שכבר יש לך- וחונטת את עצמך בעניבה שחורה וחצאית מיני שבטוח לא הייתה מחמיאה לך לגזרה. היית לומדת, מצטיינת, וניגשת ישירות לעבודה. סביר להניח שהיית גם מצליחה. כנראה שהיה לך גם בית גדול ולא איזו דירה מצחינה שצבעת שוב בוורוד כדי שיהיה בך קצת צבע. היית מתלבשת כמו אישה חשובה ומרגישה כמו אישה מחושבת וחייה חיים נוחים שיש בהם סיפוק בדוי של התנשאות והצלחה.

 את היית אמורה להצליח- אבל כולם אמרו לך ש"את אמורה להיות סופרת", כי יש לך כישרון כתיבה,

ואת היית אמורה להיות סופרת. ולהאמין שאת באמת יכולה. אז הלכת לכתוב בעיתון, שהפך לצהובון, שצבע לך את החיים באריזה של זוהר ושלמות בדויה,

ואז הרגשת שאת תקועה בתוך בועה של פלסטיק זול,

וברחת להודו בשלהי שנות העשרים-

כדשי לחזור למציאות שבה אין לך באמת ייעוד יותר-

חוץ מנסיון שחוק וזול לכתוב עוד כמה מילים שיצילו את מה שפעם כולם קראו לו "כישרון".

את היית אמורה להיות סופרת,

ולא לכתוב על שורה של חלומות ילדות גנוזים שהפכו היום בעיקר לרצונות רחוקים שמרכיבים לך חיים מסוייטים.

______________________________________________________________________

חזרתי לעיתון המקומי כרגע. אפילו אין לי טור אישי. אני בעיקר עונה לשיחות נכנסות ומנהלת יחסי ציבור מהוססים בשביל כמה פיסות נייר שאין לי אמונה בהם.

ואני רוצה לכתוב ספר,

אבל אין לי אפילו חדר שיש בו מספיק פרטיות בשביל ליצור מילים...

אני אפילו עוד לא בת 30 ומרגישה בתוך עיצומו של המשבר הזה שמגיע רק בסביבות גיל ה-40. החיים שלי ריקים, חזרתי לעשן ואני מתה למחוק את עצמי בקצת יותר מזה. זה מעגל ההרס העצמי הכי גדול שנכנסתי אליו מאז שנות הנעורים. ואני חושבת שאני צריכה עבודה חדשה............. שוב.