זה בוקר והשעה היא 8:00. מהפלאפון עולים צלילים של שיר מוכר- Eight Days a Week של הביטלס, כמדומני. אני פוקחת עיניים ושולחת זרוע ארוכה לעבר השידה, ועונה בחיוך בקול שכלל לא נשמע ישנוני: "בוקר טוב!". החבר, מעברו השני של הקו, עונה לי בקול מחוספס"Back to you", ושואל אם התעוררתי. -אז אני מתעוררת. הבגדים כבר מונחים על הכיסא, ממתינים עוד מהלילה הקודם: חולצת מעטפת, וז'קט ארוך, וג'ינס גבוה עם חגורה דקה, וצעיף שחור, ומגפיים גבוהות אך עדינות. אני מתלבשת בזריזות, שוטפת פנים, מעבירה על השיער שלי מברשת- וזה כמו מסתדר מעצמו. מהמראה הקטנה שבחדר האמבטיה מביטה אלי דמות מחויכת- מלאה באנרגיות , מלאה גם בזמן. בדרך לאוטו אני עוצרת לרגע בבית הקפה הקטן שפתחו לי מתחת לבית. "כרגיל?" שואל אותי המוכר,מתוך הרגל של מוכרים שרגילים להגיש קפה ללקוחות קבועים- "כרגיל", אני אומרת, ומקנחת בחיוך ועשרה שקלים.

האוטו מתניע ואיתו גם הדיסק מאתמול, שנשכח בכונן התקליטים. הוא מכוון על שיר מוכר שכיף לזמזם- אז אני מזמזמת, תוך כדי נסיעה. והנסיעה חלקה- אין פקקים, אין צופרים, ואין נהגים עצבניים שפוקדים תכופות את תל אביב בבוקר.

בשעה תשע בדיוק אני מגיעה למשרד, לאחר שהבוס והעורכת בירכו אותי ב"בוקר טוב אווה! נעלים חדשות?"... המחשב מקדם אותי בברכת "ברוכה הבאה" ומזכיר לי ישיבה חשובה -"בעוד שעתיים". אני יושבת מולו, וחושבת על סוף השבוע הנפלא שכמעט וגרם לי לשכוח...

_____________________________

זה בוקר. השעה 8:45. הפלאפון צופר בצליל מרתיע של הודעה חדשה- "בוקר, אווה. אני תקוע בנמל התעופה של לונדון מאתמול. אדבר איתך בהמשך השבוע". אני מסתכלת על השעון במבט מעורפל ומגלה שיש לי רבע שעה להתלבש, להתארגן, ולצלוח נסיעה של לפחות עשרים דקות, זאת במידה והרמזורים מקולקלים. אני שולחת זרוע ארוכה לשידה ושולפת סיגריה של עצבים מהקופסה שעליה, מגלה שזו האחרונה שעוד נותרה לי, ומסננת לעצמי שאולי זה סימן שצריך להפסיק לעשן, תוך שאני נחנקת משאיפה חזקה מידי, כמו הייתה זו הסיגריה הראשונה שהגיעה לבדל שפתיי מעולם. מהארון אני דולה חולצה דהויה ומכנסיים גדולים מידי, בעוד המראה מביטה אלי בבוז ומשקפת שיער שנראה מקורזל מתמיד, ופצעון קטן בצידו הימני של המצח שגורם לי לשלוח קללה גסה לאוויר. בדרך החוצה אני נתקלת במכשולים שהבלגן שלי הותיר, ואת הנעל אני שמה בקושי, במכונית, תוך כדי נהיגה מכפירה שכוללת צפירות מצד אנשים מכפירים שמנסים להפוך את היום שלי לרע. בעבודה הבוס נתקל בי, ושואל אם הכל בסדר, "את נראת עייפה" הוא אומר, "לילה עמוס?" הוא שואל בחיוך, ואני מסננת שהחבר שלי תקוע בלונדון. הוא מצידו מהנהן, מנצל את העובדה שהוא הבוס שלי, ולא אני שלו, ואומר שהדד ליין לחוץ השבוע- "ובשבוע הבא אמורה לצאת המהדורה המורחבת" הוא מזכיר, כאילו שהייתה לי הזדמנות לשכוח...

___________________________

צהריים. השעה 15:30. הבוס עובר במסדרון ושואל אותי "מה את עוד עושה פה? זה יום קצר. אני כבר בדרך החוצה". אני עונה לו שהתעכבתי על כמה פרטים מהותיים, והוא מחייך ואומר לי לא לקחת את זה קשה מידי- "אני אחזיק לך את המעלית בדקה הקרובה" הוא מסיף, ואני מתקדמת לעברו בצעדים נחושים ובטוחים. "אהבתי את מה שכתבת" הוא אומר בדרך לחניון שלמטה, ואני מסמיקה ומודה לו בחיוך שמנסה להצטנע. המעלית נפתחת והוא טופח לי על השכם ואומר "להתראות" בדרכו לחניה הפרטית של הרכב המפואר שלו- כנראה שמרסדס- מעולם לא הייתי טובה ברכבים. אני צועדת למכונית שלי, ביציאה אומר לי השומר "אריוודרצ'י" במבטא מרוקאי שמצחיק אותי קצת. אני עוצרת לסושי מהיר בג'פאניקה, והחבר מתקשר לשיחה ארוכה שמסתכמת במשפט "היום בערב, Your place".

תל אביב קורנת מול עיני - גדולה וזוהרת. אני מסתובבת על המגפיים הגבוהות והעדינות שלי ושואפת אויר מוכר שכולל בתוכו פיח של מכוניות. שואפת, ממלאה ראותי, ונושפת בזהירות- מרשה לעצמי להתענג על תענוגות החיים.

____________________________

צהריים. השעה 14:55. הראש שלי הולם בגלים של כאב קצוב ומונוטוני. אני ניגשת לבוס ומסבירה לו את המצב. "אין בעיה. למרות שעם הלחץ שלפני הסילבסטר יכולנו להיעזר בעוד כוח עבודה" הוא אומר, ואני מתנצלת, ומתקדמת בכבדות לעבר המעלית, כשעובד בניין עוצר בעדי באמתלה שזו נתקעה. המדרגות ארוכות. בערך 200 במספר. אני מדדה ממדרגה למדרגה, נאחזת במעקה כמו מנסה להיתמך בו. הראש מסתחרר, והנעליים ה-בקושי-נעולות שלי כמעט וכורתות לי את הרגל. אני מגיעה למכונית, במאמץ רב, והפלאפון מצלצל בצלצול הנפוץ... "אווה, אני בנמל כבר שעה והמוניות פה כולן זבל. יש מצב שאני רואה אותך עוד כמה דקות?" אני משיבה לו שברור, ומתמלאת בתקווה שאולי היום הזה עדיין לא אבד...

 בהגיעי לנמל הבחור ממתין לי על קצה המדרכה, נשען על המזוודה שלו, עייף. הוא נותן לי נשיקה קצרה על השפתיים ומעמיס את רכושו לתוך המכונית. "לאן?" אני שואלת, והוא אומר שהוא ממש חייב לישון. "אז לישון איט איז" אני עונה, ונוסעת לכיוון הדירה שלו, תוך שאני שולחת יד ללטף את שערותיו ומגלה שהוא עוצם עיניים- נושם ונושף בזהירות. הסרעפת עולה, ואני מצידי ממלאה ראותי באוויר חנוק, ונושפת לאט-כשעיני פקוחות וממוקדות בכביש- מדמה לעצמי שהייתה זו פגישה של התרפקות, מרשה לעצמי להתענג על הדימוי.

____________________________

ערב. שעה לא ידועה. אנחנו יושבים על הספה בדירה שלו, והוא מלטף לי את המצח שנקי מפצעונים מיותרים, ומספר לי על היום שלו. גם אני מספרת לו על היום שלי, והוא אומר שאני חיה בסרט ממש- במובן הטוב של המילה. אני עוצרת אותו, ונושכת לו את השפה התחתונה... מוצאת את עצמי שרועה על הרצפה, לצידו, מתנשפת, מתפקעת מצחוק- והוא בתוכי...

___________________________

ערב. השעה שמונה. אני שרועה על הספה, מול מסך הטלוויזיה, ממתינה שהיום האיום הזה ידעך. על מרקע המסך שלי מופיעה יונית לוי שמביאה בבואה סיפורים על ימים גרועים עוד יותר של אנשים אחרים. תאונת דרכים, ושוחד, והרבה שחיתות ומשפט. הראש שלי ממשיך להלום בי, והיד מעשה את המצח. אני מחפשת סיגריה של רחמים עצמיים ונזכרת שגמרתי את הקופסא עוד בבוקר. "לא נורא" אני חושבת, "אולי כדי שאפסיק לעשן- ולפחות הוא בארץ, ולפחות המטוס שלו לא התפוצץ, ולפחות היום הזה עתיד להיגמר"...

___________________________

לילה. שנינו במיטה שלו. הוא שואל אם נרדמתי. אני עונה לו שהיום הזה לא יכול להיגמר מהר כל כך. הוא מנשק לי את הצוואר, ומסתובב לכיוון השני. "לילה טוב אווה", הוא אומר, "כל סרט יש לו סוף". אני נותרת ערה, עם עיניים פקוחות, וחושבת על הבוקר, כשאתעורר בשעה מסוימת , ואגלה שהוא בעצם תקוע בנמל התעופה של לונדון, בגלל טרוריסט שנשרף יום לפני כן. היד שלי נוגעת בו, והוא עוד שם, והשעה כבר 8:00, ואני חושבת שהלילה חייב להימשך, ובוחרת לישון עוד כמה דקות. אולי עד ל8:45...

___________________________

לילה. הדירה שלי חשוכה, והמחשב דולק. האצבעות רצות על המקלדת, משחזרות את היום, ואת אתמול, ואת הסרט של ליל אמש. החבר מתקשר ולוחש לי "לילה טוב"- "אתקשר מחר בשמונה" הוא אומר, בעוד אני חושבת לעצמי שאני ממש חייבת להחליף את הצלצול הנפוץ לשיר מוכר- Eight Days a Week  של הביטלס,כמדומני...