כשנפגשנו הוא חייך בחיוך שנראה יותר כמו עווית של כאב. הוא הביט בי ולחש דרך הקמט שנוצר בין שפתיו לעיניו שאני "נראת טוב". "תודה", אמרתי, בעודי מתיישבת כשפניי מכוונת לשולחן העץ המעוטר בפסים בגוון חום בהיר שמתמזגים זה עם זה ויוצרים גילופים שמושכים את העין. העין שלי רצתה להמשך לדבר מה שהוא לא העין שלו, לכן נתתי לה לנוח על אותם עיטורי עץ משמימים שעזרו לי לנשום.

ישבנו בבית קפה, כשפניו המעוותות לחיוך של כאב מביטות בפניי שלי שמביטות על שולחן העץ המעוטר, והמתנו שהזמן יעבור. והזמן לא עבר.

הוא הוציא סיגריה, מלברו, ואני שאלתי מתי הוא התחיל לעשן. הוא לא ענה, ואני הבנתי, והוצאתי סגריה משלי, וינסטון לייט, במטרה לשאוף אותה למלוא ראותיי ולחפש בעשן נחמה.

"מי אנחנו?", הוא שאל אחרי שבדיל הסגריה שהיה בידו כמעט ונגמר, "זאת אומרת, כזוג". הבטתי בו במבט ספק מבולבל ספק ספקני, עם מצח מקומט ופה פעור מעט- רק מעט- מחפשת את המילים. "אנחנו יחידים" אמרתי בסופו של דבר, והוא אמר שהוא מבין.

"אתה לא מבין", פסקתי, "כולנו יחידים. גם ההגדרה של עצמנו בתוך קשר מגדירה אותנו כיחידים. אתה מגדיר את עצמך, כיחיד, בזה שאתה מציג את עצמך כבן זוג שלי- אתה חיי חיים של אדם יחיד כי אין לך ברירה אחרת"- הטחתי באוויר, עוצרת רק כדי לנשום, "את החיים האלה, שאתה חיי כיחיד, אתה יכול לבחור לחלוק עם אדם אחר, שחיי חיים יחידים גם הוא. אתה יכול לבחור לחלוק אותם גם עם כמה אנשים יחידים. זה לא יהפוך אתכם לזוג, או אותם לקבוצה- אבל זה יקל. לפחות המחשבה..."-

הוא קטע אותי, ולחש שהוא שכח עד כמה אני אוהבת "לדבר בפילוסופית". חייכתי, גם הוא חייך- חיוך שאינו רק עווית של כאב- והביט בי. "התגעגעתי קצת. רק קצת. אל תחמיאי לעצמך" הוא מלמל מתוך חיוכו-

 "אני בכלל התכוונתי להגיד ששבועיים לבד היו דווקא שינוי מרענן"- סיננתי בתגובה, בקול מבודח, כשאני יודעת שהוא התגעגע הרבה, ויודעת גם שהוא יודע שאני משקרת.

את מה שקרה אחר כך שכחתי לזכור. אני רק זוכרת את שפתיו נוגעות בשלי. היינו זוג שפתיים שבולעות זו את זו כפי שרק שפתיים רעבות יודעות לבלוע. ובלענו. הבטן שלי התהפכה במן התרגשות מוכרת שנגרמת על ידי אדם יחיד אחד.

'לילה של תשוקה' הוא הגדיר אותנו, ואני מיהרתי להשתיק אותו ושבתי לבלוע- כאחוזת בולמוס- כנערה שותת הורמונים שרעבה- כל-כך-כל-כך רעבה- לתחושה של מגע מחמם. הרחתי את הריח שלו, בעוד ידיו מסתערות על כל גופי, עוברות מהצוואר לקשת הגב, לירכיים- עד הנשימה האחרונה-

נפלנו על המיטה, כשהוא אוחז במותניי ואני מתקפלת בבעתה, שוכבת קפואה בין זרועותיו, בעיניים פקוחות לרווחה, ושואלת את עצמי אם לא היה זה רק רגע אחד של טירוף-

של רעב צורב ומכרסם שמשכיח כל הגיון-

של איבוד שליטה...

בבוקר התעוררתי כשלצידי מיטה חצי ריקה.

"פחדן", לחשתי לעצמי- ועישנתי סגריה של הקלה.

__________________________

כנראה שבתור אדם יחיד קשה לי להחליט החלטות שקשורות למה שאנשים מכנים "יחד".