את בכלל היית אמורה להיות סופרת. לבלות ימים שלמים בחדרים צפופים שמכוסים בטפטים אפורים ומלאים בעשן של סיגריות. היית אמורה לעשן ולכתוב, לעשן ולהקליד, לעשן ולשכוח. לא לאכול, ולא לשתות, ולא לישון מתוך הכרח. רק לשבת בחדר השכוח שלך, בצידה המערבי של הציוויליזציה שנמצאת בדרום של תל אביב, ולא לחשוב על שום דבר שלא קשור למילים. 

ואולי בכלל לא היית אמורה לחיות בתל אביב. היית צריכה לעבור לאיזה קיבוץ מבודד או אולי לחוות בודדים, לקנות לך גיטרה אקוסטית זולה ולנגן צלילים שחוקים של נוסטלגיה נירוטית שכמהה לימים אחרים. היה צריך להיות לך עשב בפה, כמו אז, בימים הנהדרים של הילדות בצפון- ונעלי בוקרים וכובע קש. את הכובע היית אמורה לחבוש בבוקר, למרות שהיית בכלל צריכה להתעורר בצילו של העץ, ליד הגיטרה שלך, ולכתוב שורות פשוטות שמרכיבות שירים פשוטים, מהסוג שמנגנים בשני אקורדים.

ואולי את האקורדים היית אמורה לנגן על הבמה. היית מלבישה לך שמלה אדומה ומסלסלת את השיער בתספורת קצרצרה ומתולתלת. היית מחייכת והשיניים שלך היו בוהקות, גם העיניים שלך היו בוהקות וגם השרשרת שעל הצוואר. הכל היה מסנוור או מסונוור מהאור של הזרקור שהיה מאיר עלייך. היית שרה על אהבה עצובה, ועל חברה אהובה, ועל געגוע ועל טיול ארוך בדרכים הארוכות של צפון-אירופה. היית מגיעה גם לצפון אירופה ומזמרת לך גם שם- מרוויחה פרוטות זעומות שהיו מספיקות כדי לקנות קרוואן שאיתו היית אמורה לטייל בדרכים במטרה להתקיים.

ואולי בכלל המטרה שלך הייתה אמורה להיות אחרת. היית צריכה לשנות את העולם כמו שרצית לעשות בגיל 17, ולבנות לך מציאות שונה כמו שקיווית ליצור בגיל 20. היית ניגשת לפקולטה למשפטים, ועולה על עקבים שגבוהים יותר מהעקבים שכבר יש לך- וחונטת את עצמך בעניבה שחורה וחצאית מיני שבטוח לא הייתה מחמיאה לך לגזרה. היית לומדת, מצטיינת, וניגשת ישירות לעבודה. סביר להניח שהיית גם מצליחה. כנראה שהיה לך גם בית גדול ולא איזו דירה מצחינה שצבעת שוב בוורוד כדי שיהיה בך קצת צבע. היית מתלבשת כמו אישה חשובה ומרגישה כמו אישה מחושבת וחייה חיים נוחים שיש בהם סיפוק בדוי של התנשאות והצלחה.

 את היית אמורה להצליח- אבל כולם אמרו לך ש"את אמורה להיות סופרת", כי יש לך כישרון כתיבה,

ואת היית אמורה להיות סופרת. ולהאמין שאת באמת יכולה. אז הלכת לכתוב בעיתון, שהפך לצהובון, שצבע לך את החיים באריזה של זוהר ושלמות בדויה,

ואז הרגשת שאת תקועה בתוך בועה של פלסטיק זול,

וברחת להודו בשלהי שנות העשרים-

כדשי לחזור למציאות שבה אין לך באמת ייעוד יותר-

חוץ מנסיון שחוק וזול לכתוב עוד כמה מילים שיצילו את מה שפעם כולם קראו לו "כישרון".

את היית אמורה להיות סופרת,

ולא לכתוב על שורה של חלומות ילדות גנוזים שהפכו היום בעיקר לרצונות רחוקים שמרכיבים לך חיים מסוייטים.

______________________________________________________________________

חזרתי לעיתון המקומי כרגע. אפילו אין לי טור אישי. אני בעיקר עונה לשיחות נכנסות ומנהלת יחסי ציבור מהוססים בשביל כמה פיסות נייר שאין לי אמונה בהם.

ואני רוצה לכתוב ספר,

אבל אין לי אפילו חדר שיש בו מספיק פרטיות בשביל ליצור מילים...

אני אפילו עוד לא בת 30 ומרגישה בתוך עיצומו של המשבר הזה שמגיע רק בסביבות גיל ה-40. החיים שלי ריקים, חזרתי לעשן ואני מתה למחוק את עצמי בקצת יותר מזה. זה מעגל ההרס העצמי הכי גדול שנכנסתי אליו מאז שנות הנעורים. ואני חושבת שאני צריכה עבודה חדשה............. שוב.