בבוקר התעוררתי בחדר שהוא לא שלי, במיטה חצי זרה, כשלגופי גופייה רחבה שגדולה בכמה מידות ממידתי, וקפאתי מקור.

מן קור מצמרר שחודר דרך העצמות, מטפס בחוליות הגב, משתק, מקפיא, משכר. בשניות הראשונות הבזיקו במוחי תמונות מקוטעות של לילה נפלא עם א', שכלל ארוחת ערב של פיצה, וסושי, ושוקו חם שהוא הציע טרם נפרדנו- בבית שלו.  אחרי שיחות ארוכות על שום דבר, אחרי בקבוק יין שלם שהשפיע על שיקול הדעת- אחרי פחות מחודש של קשר לא ברור שבוסס על ערבים פנויים ואמון הדדי מצאתי את עצמי אצלו, שותה שוקו חם, מתעוררת במיטה ריקה, קופאת מקור...

שכבתי שם, מקופלת בתנוחת עובר, מתכרבלת בשמיכה כדי שזו תספק לי חום מדומה, וביקשתי להיזכר בפרטים נוספים..

להיזכר ב-איך הגעתי למצב בו גבר שעוד לא נחשב "מוכר" הזמין אותי הביתה, לכוס שוקו חם, אחרי מספר כוסות יין, ומשם- למיטה. הג'ינס שלי עמד מקופל למרגלותיה, ומעליו הייתה חולצת הכותנה המבהיקה, והמעיל. מהמטבח עלו רעשים של קפה וניחוחות של אוכל. השילוב בין שניהם לבין חוסר הוודאות עורר בי בחילה.

אני לא מהנשים ששוכחות ערבים סוערים של סקס פרוע, שהרי סקס מבחינתי הוא אירוע נדיר כמעט כשאני לא נמצאת בקשר ארוך. וכבר זמן ארוך מידי שלא הייתי בקשר כזה. אבל- מיטה זוגית, ואלכוהול, ושוקו חם שאלוהים יודע מה היה בו, וניחוחות של אוכל על הבוקר, ובגדים מקופלים, וא'- שלא נמצא לידי- וגופיה רחבה של גבר שרירי- כולם יחדיו מתחברים כמו פאזל, כמן תשובה כמעט ודאית לשאלה שלא שאלתי. זהו. כנראה שעברנו את הגשר...

אחרי שהתלבשתי, ונשמתי עמוקות, ושטפתי את הפנים עשר פעמים לפחות, ניגשתי למטבח. א' היה שם, מנסה ליצור חביתה מביצים קשות, וטוסטים על מחבת. זה הצחיק אותי לרגע, העלה על פני חיוך מתוק, לפחות ככה הוא אמר, והוסיף ש"אני לא ממש טוב בזה, כמו שאת רואה, אני מהאנשים שאוכלים רק בחוץ- אבל האוכל יהיה מוכן בעוד רגע. את מוזמנת לשבת".  ישבתי. בשקט. רציתי לשאול מה קרה, אם קרה, אם בכלל- ואיך ייתכן שהכל כל כך מקוטע, ולא ברור, וכמעט לא הגיוני. הוא שאל מה שלומי הבוקר, אם אני מרגישה טוב יותר, הבטתי בו ורק שאלתי אם הרגשתי רע.

"כן." הוא ענה, משועשע. "הקאת אתמול. בערך את כל הארוחות שאי פעם אכלנו ביחד. את לא שותה הרבה, נכון?.." שתקתי. הרגשתי מנוצלת. כעוסה. הייתי שיכורה, מסתבר, מיין אדום- אם זה אפשרי-, והתעוררתי במיטה שהיא לא שלי... רציתי לצרוח, לצעוק, לחבוט בראשו של הגבר המחוספס ששיחק במשחק מלוכלך של ניצול מיני- אבל שתקתי. והבטתי בו בעיניים תוהות, ושאלתי מה קרה.

"לא הרבה" הוא ענה. "הגענו לבית שלי, והתחיל לכאוב לך הראש. הקאת לי קצת על הספה, ועוד קצת במקלחת, ועוד קצת על השטיח ההוא שמגולגל ליד הדלת. ..." -"אני לא משתכרת מיין אדום."- "יין אדום? ליקר, התכוונת. ומסתבר שאת כן. שזה מספיק כדי לגרום לזיכרון שלך להתעמעם..." הכעס שכח. רציתי לצחוק. להתפקע מצחוק, לחבק אותו, ולנשק אותו- שאלתי איך הגעתי למיטה שלו, הוא אמר שנכנסתי להתקלח ושהוא הביא לי בגדים. הוא ישן על הספה, מסתבר, נתן לי לישון בחדר, "כמו בן אדם". כשאמרתי שהוא לא היה צריך הוא אמר שאולי, אבל שהוא העדיף שאני אתעורר מבולבלת במיטה זרה בחדר זר, ולא בסלון מצחין של רווק תל אביבי.

הוא צדק, כרגיל. בשלב הזה התחלתי להרגיש את הראש שלי הולם בי, במהלומות קבועות, בקצב, במן כאב שמתחיל ברקות ומתפשט לכיוון המצח, והגולגולת, ו- "מתפוצץ לי הראש" לחשתי. "זה קורה לפעמים. באמת חשבת ששתינו יין אדום?" - "לא חשבתי", אמרתי. אבל כן חשבתי,

כמו בכל ערב במחיצתו בתקופה האחרונה... חשבתי על הרגע בו הוא יזמין אותי הביתה, לכוס שוקו חם, או לקפה של לפני השינה, ויישק לי על השפתיים, וילטף את כתפיי במגע ממכר. חשבתי על הבוקר בו אמצא את עצמי מתעוררת במיטה זוגית שמלאה באושר, ובי, ובו, ומלאה בזיכרונות של לילה נפלא- איתו.

אז חשבתי, ושתיתי שלוש כוסות יותר מידי, והתעוררתי קפואה, מפוחדת, מפחדת שמא את הלילה הראשון שלי איתו בזבזתי על תמונות של זיכרון מקוטע...

בפגישה הראשונה שלנו הוא שפך עלי קפה.

אם לדייק, לא מדובר באמת בפגישה, אלא יותר בהתקלות מצערת ברחוב... בעוד אני מנסה לפלס את דרכי על נעלי עקב, כשידי אוחזת בכוס קפה, כהרגלה, הוא הגיח פתאום- כנראה משום מקום, והתנגש בי, משל הייתה זו סצנה מסרט אמריקאי זול. אבל זה לא היה סרט, זו הייתה סיטואציה די הזויה שכללה קפה חם, בגדים מוכתמים, מסמכים שעפים לכל עבר, רחוב תל אביבי סואן ושני אנשים נבוכים, עומדים זו מול זה, ממלמלים "סליחה" מבויישת, ומחייכים.

כשהוא חייך, הוא בלם את התפרצות הרגשות שעתידה הייתה להגיע לאחר ההתנגשות. הוא הרים את המסמכים שלו, ואת התיק שלי, התנצל פעם נוספת, הפעם על הקפה שנשפך, ושאל כמעט בטבעיות: "אני אוכל לפצות אותך אולי בכוס קפה נוספת?"...  האינסטינקט שלי כמו ציווה עלי לסרב, ובכל זאת, מצאתי את עצמי עומדת מולו, מדיפה ריח של קפה הפוך רותח, מחייכת ואומרת ש- "כן. כי הקפה בעבודה שלי איום. ואני זקוקה למנה היומית שלי, שבמקרה מרוחה לך על הניירות ולי על הבגדים"... נראתי דיי נואשת, דיי מופתעת, אבל הוא רק הגדיל את חיוכו והנהן, ספק בהבנה ספק ברחמים. "מה דעתך על היום בערב?" הוא שאל, אמרתי שזה נשמע לי נהדר. הוא הביט על הכוס שלי, המעוכה והמוכתמת ואמר שנפגש בקפה ג'ו. בשמונה. בטרם הספקתי להבין את שאירע הוא הלך, בלי לבקש טלפון.

הגעתי לקפה ג'ו ברבע לשמונה. בדרך כלל יש לי נטייה לאחר בפגישות ראשונות, ושניות, ובכלל- אבל הפעם, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך תשוקה, אולי מתוך סקרנות ואולי סתם כי לא הייתה לנו שום דרך לתקשורת בחרתי להקדים.  הוא הגיע קצת אחרי שמונה, דיי נינוח, במכנס ג'ינס פשוט וחולצת טריקו ארוכה. הוא חייך כשראה אותי, חיוך גדול עוד יותר מהחיוך של הבוקר, הניד בראשו ושאל מה שלומי. עניתי שבסדר, שאני קצת עייפה, כנראה ממחסור בקפאין, הוא אמר שהוא יפתור את זה עוד רגע.

"היי, מה שלומך?" הוא שאל את הבחור בקופה, "בסדר, א', מה קורה? שנים לא ראינו אותך! מי הבחורה?" "שאלה טובה", הוא אמר בעליצות, "אני חושב שלא כל כך הכרנו..."

אז הכרנו. אמרתי לו את שמי, את גילי, את מקורותי, מה עשיתי בצבא, ומה אני מתכוונת ללמוד. כשהוא שמע שהיסטוריה הוא חייך ואמר שאם יתמזל מזלנו נפגש כבר בסמסטר הבא. ישבנו, הוא עם קפוצ'ינו ואני עם הפוך, משחזרים את אירועי הבוקר, מספרים זה לזו על הבוס הכעוס ועל החומר המסווג משהו שהקפה שלי השחית.  בחרנו להאשים את ייצרני העקבים ואת הרמזורים שמעקבים אנשים בדרך וגורמים להם ללכת מבלי להסתכל... "זה תמיד ככה", הוא אמר, "אני ממהר, הולך, כל כך שקוע בעצמי, בעולם שלי, ברמזור המחורבן שעיכב אותי, ביעד- עד שאני שוכח לעיתים לראות מה עובר לי מתחת לאף... אני שוכח לפעמים שיש דברים ששווים מבט, אולי אפילו עוד מבט..." הוא הביט בי, "ואפילו עוד אחד" הוא הוסיף, מחייך פעם נוספת חיוך חושף שיניים, מביט לי בעיניים, ממתין לתגובה. "אני תמיד מסתכלת- זאת אומרת... מסתכלת בהשתקפות שלי בבניינים, במכוניות, מסתכלת על עצמי, ובעצמי, תקועה בי. ובי. ובי. כולנו תקועים בעצמנו. כולנו חיים את עצמנו- ואת עצמנו בלבד. מבחינתנו, אנחנו הכוכבים. אנחנו הדמויות הראשיות. השאר הם ניצבים, דמויות משנה, חלקים של אושיות לא שלמות שלעיתים מפריעות לרצף של העלילה..."

"אני הפרעתי?" הוא שאל, מפריע לי לסיים את דברי,  "אתה לא. אתה גרמת להצגה שלי להראות יותר כמו קומדיה רומנטית קיטשית במיוחד. בגלל שלהוליווד כבר לא אגיע, כנראה שהגשמת לי חלום..". "אה, טוב נו, לפחות לא קיבלתי תפקיד ראשי בסרט אימה, בתור המפלצת." "יכולת לקבל, אם נניח היית עוזב בלי להציע לי קפה. או בלי להתנצל. או..."

השיחה התגלגלה למישורים שונים, דיברנו על עצמנו, ועל העולם, ועל עצמנו בתוך העולם, ועל העולם שמחוץ לנו, ועוד על עצמנו, וסיפרנו, כל אחד בתורו, דרך הלצות מזדמנות ובעזרת הומור סמוי על המציאות שאנחנו חווים.

אני לא חושבת שהרגשתי טוב כל כך עם גבר מאז האקס שלי, אני לא חושבת שדיברתי כל כך הרבה שטויות מאז ומעולם, אני לא חושבת שניתחתי את העולם כפי שנתחתי אותו אז, בפגישה השנייה שלנו- שבאמת הייתה פגישה, בה הוא קנה לי קפה אחרי שהקודם ניתז על שנינו באמצע רחוב סואן ורועש במרכז תל אביב שהיה מלא לדעתי רק בשני אנשים מחוייכים שממלמלים סליחה נואשת ומנהלים שיחה של חיוכים.

נפגשנו שוב מאז, כבר שלוש פעמים, והערב אנחנו צפויים להיפגש פעם נוספת, ביוגורטריה, כי הוא חושב שהקשר צריך להתקדם למקום מעט פחות נוזלי... ועדין, אין לו את הפלאפון שלי, ולמרות שהפגישה בשמונה, אני כבר לבושה בג'ינס ובז'קט שהוכתם לפני שבועיים בקפה שהוא שפך עלי, שהותיר כתם קטן על הדש. כתם שאני רק מקווה שישאר לתקופה מספיק ארוכה, ארוכה לפחות כדי שניתן יהיה לקרוא לה "חיים".

זה הגיע כמעט כמו בהזמנה אישית שנקשה על חלון המרפסת הסגור שלי ביחד עם הגשם שהביא איתו החורף.  גם אני "חטפתי".  ב"חטפתי" כוונתי לכך שאני חולה, מושבתת לחלוטין, מרותקת למיטה- עם פוך, ושוקו חם שמחליף את הקפה, ומרקים של כנור ומפזר חום ישן ששאלתי מהשכנה מלמטה- זו שזוממת לשדך אותי לנכד שלה, שהתגרש כבר שלוש פעמים.

זה קורה בכל חורף. מן תגובה פיזיולוגית כמעט שתפקידה לברך בחום את העונה הקרה של השנה. והחום שלי-  מרקיע שחקים. הגוף מתעוות מצמרמורות של קור וחולשה, העיניים הופכות מצועפות ודומעות, מתכווצות לכדי חריצים דקים, והלחיים מסמיקות כלחייה של ילדה רכה. בכל חורף מחדש אני "חוטפת" בערך עם הגשם הראשון- רק שזהו החורף הראשון שלי בדירה משל עצמי, במרכזה של תל אביב- לבד.  בלי אמא שתמדוד לי את החום ותלטף לי את המצח ותבשל לי מרק עוף צמחוני, כמו שאני אוהבת. ובלי החבר שיביא לי שוקולדים, "למקרה שתרגישי טוב יותר", שיישק לי על הלחי ויתקשר אלי בבוקר כדי להגיד לי ש"גם אני חולה עכשיו. אין לך תירוץ להתחמק ממני".  בלי המגבלות של הצבא, ובלי החברים מהילדות, ובלי הפינוקים והחיבה שאמורים להגיע במשלוח, יחד עם הגשם, והחורף, והמחלה. אני לבד, אוכלת מרקים של כנור שלא מזכירים את המרק של אמא, ושותה שוקו חם כי נגמרו התיונים ואין מי שיקנה, ומתכרבלת בפוך מזויף עם מפזר חום שלא עובד, בלי יד שמלטפת לי את המצח ובלי טלפון מהחבר שהוא כבר אקס כמעט שנה. רק הבוס שלח לי אס.אמ.אס שדרש בשלומי לצד דרישה מטושטשת של "תחזרי לעבודה".

אני חולה, ולבד, והסיטואציה גורמת לי לשם שינוי לשקוע בשלולית של רחמים עצמיים, לנשוף ולשאוף ממש בקושי, להתכרבל בתנוחת עובר בתוך הפוך ולדמיין שישן לידי אדם שמכפה עלי בכפיות.-ונותר לי רק  לבלוע רוק, לבלוע את המציאות, להמתין לאמא שתכנס בדלת ולקוות להיות שוב "הילדונת שלה"- או לפחות להעלות זיכרונות ילדות נשכחים שמגיעים גם הם בכל חורף, עם כל גשם, כמעט עם כל טיפה.

הייתי ילדה קטנה עם מגפיים ורודות ושטוחות שמקפצת בין שלולית לשלולית, עוצרת רק כדי לבהות לרגעים אחדים בהשתקפות שלי, שהשתקפה מבין טיפות המים- וחוזרת לקפוץ, מנפצת את המראה הדמיונית במגפיי, קורנת מאושר.

הייתה לי מטרייה עם ציור של מיני-מאוס. כבר בספטמבר הייתי מתאמנת בלפתוח ולסגור אותה- עד שכשהגיע היורה כבר הייתי אלופה ממש. בשליפה מהירה ושתי תנועות ידיים עדינות שנתמכות באצבעות הייתי פותחת וסוגרת, מסתתרת מהמטר שהמטיר על המטריה של מיני מאוס שלי, צועקת על הגשם שיפסיק.  בלילות הייתי מתגנבת למיטה של אמא ואבא בתירוץ מוצלח לפיו האורות בשמיים והקולות שהם משמיעים מפחידים אותי, למרות שאני לא זוכרת שפחדתי- אני רק זוכרת שחיפשתי תירוץ מוצלח לזחול למיטה של ההורים, כמו כל ילדה מוצלחת. 

והחורף היה תמיד מוצלח. תקופה ביתית, וחמה, ואוהבת. אמא הייתה עוטפת אותי בצעיף, וסוודר, וגופיית סבא, וחולצה ארוכה, ומעיל גשם, ומעיל רוח, ומגפיים ורודות ושטוחות, ונותנת לי ביד מטריה. "אבל תחזרי מהר", הייתה מפצירה בי, "שלא תתקררי". בהפסקות חשמל שפקדו את הבית כמעט מידי שעה היינו מתאגדים כולנו בסלון, ואמא הייתה מספרת סיפורים על רוסיה. אבא היה צוחק, כי אמא בכלל נולדה ברומניה ועל רוסיה לא היה לה אף פעם מושג. אני מצידי הייתי מספרת על הנסיכים שפגשתי בחוץ, לפני רגע. "הם אמרו שיש לי מטריה יפה ומגפיים יפות", הייתי חוזרת ואומרת, "והיה להם סוס גדול עם רעמה בהירה וכנפיים." אמא ואבא חייכו וליטפו לי את הראש, ואני חשבתי שהם מאמינים...

בחורף ירד גשם,הרבה גשם. הגשם גרם לי ולחברים מהשכונה להתקבץ באחד הבתים של הקיבוץ, בדרך כלל בבית שלי- ולפעמים בבית של ליאת. היינו משחקים בשח, למרות שהעדפנו דמקה, ומרמים בדוקים, ומספרים סיפורים על נסיכים וסוסים לבנים שפגשנו ברחוב. לכל אחד היה הסיפור שלו- הבנים דבקו בגרסת המפלצת והבנות בגרסת הארמון. הפלגנו יחד, עם הדמיון של כולם, ואף אחד לא האמין לאף אחד, וגם לא לעצמו- אז אף אחד לא העז להגיד דבר. מן קשר שתיקה של ילדים בקיבוץ מופרט בגבול הצפון.

בשיא החורף ירד שלג. אחרי שכל האמהות הרומניות והפולניות והרוסיות והישראליות היו עוטפות אותנו בחמישה צעיפים ושמונה כפפות- היינו יוצאים ומייצרים ממנו אנשים. לכל איש קראנו בשם: לגדול קראו ז'וז'ו, ולקטן גידי- על שם גידי גוב, ולאישה קראו נילי כי כולנו חשבנו שזה שם יפה. לכולם היו אפים מגזר וכפתורים מאבנים שחורות, ואת כולם קיבלנו- למרות הגודל, והצורה המוזרה, והאף שהיה עשוי מגזר. כשהשלג פסק מלרדת והאנשים נמסו היינו כולנו עצובים, אבל רגע אחרי-כן השמש הפציעה ושחכנו מהכל: מהנסיכים, והארמונות, והמפלצות, והדמקה, והשח, והדוקים ומגידי ונילי וז'וז'ו. חזרנו לשחק תופסת בחורשה במכנסיים קצרים וסנדלים. כשהגשם חזר שבנו והסתגרנו בבתים, עם המשפחה ואחד עם השני, שואבים חום זה מזה, מתחמים מול התנור, מקשיבים לסיפורים על רוסיה, ורומניה, ונסיכים וארמונות.

זו הייתה תקופה מוצלחת, ביתית ומשפחתית. עד גיל 12 הייתי מצפה לגשם הראשון שבישר על בוא החורף.    ואז- כולם סביבי התחילו ממהרים להתבגר.  הארמונות והמפלצות פינו דרכם לשדים של גיל ההתבגרות, אמא ואבא נפרדו- אמא עברה לגבעתיים ואבא נותר בקיבוץ המופרט שבצפון. החיים התפלגו לשניים והחורף הפך לסתם עוד תקופה של קור וסערות ומחלות, וזיכרונות יפים של פעם, על ילדה במגפיים שטוחות וורודות שמנפצת את ההשתקפות שלה כמעט בטבעיות- כאילו זו אומרת שום דבר...

התבגרתי מאז גיל ההתבגרות. הפכתי אישה צעירה, גמרתי צבא וגמרתי תיכון, התפקחתי ואיבדתי את הצפון בעוברי למרכז. פיתחתי חיים עצמאיים שמספקים לי אשליה של עצמאות. עצמאות שמתבררת כאשליה של ממש בעיקר ברגעים האלה, של חום, וכאבים, ומחסור בתיונים, ופוך שלא מועיל, ומיטה זוגית חצי ריקה בלי אדם שמכפה עלי בכפיות. והרחמים העצמיים מייצרים בדמיוני את העבר, ששב ומחמם אותי שוב-ושוב-ושוב, שנותן לי מנוחה מההווה, מהעתיד, מהלבד.  האשליה של חיי הכרך בתל אביב מתעצמת לכדי חוויה כמעט אישית- כמעט עצמית- אולי אפילו עצמאית. והעבר עוטף אותי, ושב ומחמם יותר מהתנור של השכנה מלמטה, מעלה לי בדל חיוך תמים ורך על השפתיים, משל חזרתי להיות "הילדונת של אמא"-  למרות שאין לי את היד שלה שתלטף לי את המצח ותלחש שהנה, עוד רגע וירד לי החום...