ברגע אחד טבעו לי העיניים בשלולית מלוחה של דמעות. הבטתי על הכוס הריקה שמונחת מולי, והנחתי את ראשי על היד- במטרה להניח את המחשבות ולמצוא להן מנוח. לא מצאתי, אז צייצתי לכיוון הבר-מן, והוא מילא לי את הכוס. "יום קשה?", הוא שאל בעליצות מקצועית ורובוטית- "תקופה כזו", לחשתי, והוא מהל את המשקה בעוד קצת אלכוהול והניח אותו מולי. נאנחתי בחוזקה, מקיאה את האויר מראותיי, מביטה במראות שמאחורי ובוחנת את הסיטואציה. בסיטואציות קשות אני נוהגת לבחון אנשים אחרים- במטרה להתנתק מעצמי ולמצוא פורקן בחיים שהם לא שלי.

הבר היה מלא באנשים הדורים, חלקם בודדים וחלק מכונסים בתוך בני לוויה מזדמנים. בקצהו השני הייתה חבורה של ילדים בני 18 שחגגו את עצם היותם בגירים, וגרמו לי לנשוך את השפתיים ולהתגעגע, רק לרגע, להרגשה שהרגשתי ביום בו הייתי אני בת 18...אז- כשהעולם נראה בידיים שלי.

אני לא בוכה. גם בתקופות כואבות אני נותרת עם עיניים יבשות- כשהבטן מתקפלת והלב מכביד על החזה.  אבל אתמול, בבר ההוא, הרגשתי שאני נקרעת מבפנים.

היה לי קר, למרות החום של הימים האחרונים. הצמרמורות טיפסו לי על הגב, וליטפו את כל כולי- מפשיטות אותי שכבה אחר שכבה אחר שכבה של הגנה מלאכותית. נשברתי. שתיתי דמעות ואלכוהול, וספגתי מבטים מהוססים של בר-מן מקצועי שראה בי מקור לכסף מזדמן.

בחור אחד הניח את היד שלו על העורף שלי, ואני בתגובה הסטתי אותו מבלי להסיט את המבט מהכוס שהתרוקנה והתמלאה כדרך קבע. אני לא בנויה עכשיו לקשר, וגם לא לסטוצים מזדמנים, אמרתי לו- והרגשתי את עיניו מתגלגלות בהתנשאות כשהוא עבר לאישה המזדמנת עם האלכוהול והמבט המעורער שישבה לימני.

בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נוראי, ועם סחרחורת, ובחילה. הקאתי את נשמתי, פעמיים, והלכתי לעבודה כשפני עוטות ארשת של רצינות. גם בעבודה הטבעתי את עיני בדמעות שקופות ומלוחות במיוחד, כשהעיפרון השחור שתחם אותן נמרח על לחיי, ועשה דרכו במסלול מעוקל לעבר סנטרי. אף אחד לא ראה, כי כולם היו עסוקים בעבודתם בלבד, ובצרות שבחוץ. אף אחד לא הביט בי, ואני נשמתי בכבדות, כי הוקל לי.

אמא אמרה לי שרזיתי. כשאמא אומרת שרזיתי אני יודעת שמצבי באמת רע- כי אמא יכולה לראות כל גרם שנוסף ליריכיי, אך כדי לקבל ממנה פידבק חיובי על המשקל עלי לעשות מאמץ כביר, ולרדת לפחות בשתי מידות.

ירדתי ביותר, מבלי להתכוון או לרצות.

אמא אמרה לי שרזיתי, והוסיפה בקול חנוק כל הכבוד, ואני ראיתי בכך הוכחה לשפל חדש שטרם יצא לי להכיר.

הלב שלי שבור, ואין סיבה שתצדיק את מצבו. ואני לא יודעת למה הוא נשבר, אני רק יודעת שאני לא בוכה אף פעם, ושבבר ההוא טבעתי בדמעות. כמו גם בעבודה. וכמו גם עכשיו.

והדמעות מערפלות לי את חוש הראייה- ואני לא רואה ולא שופטת ולא מבינה. אני רק מנתחת מצבים בבר מעופש בתל אביב, מבריחה גברים עם יד רכה שנוגעים לי בעורף, ובולעת אלכוהול במטרה להרגיש.

להרגיש את הראש, לא את הרגשות ששוברים לי את הלב...

כבר אמרתי פעם שאני לא אדם של רגשות.

אחי, דניאל, התחתן לפני פחות משנה. את מי שהייתה החברה שלו, והפכה לאחר לאשתו, לקח לי המון זמן לחבב- או לפחות לא לשנוא...

כשנפגשנו לראשונה, היא עשתה עלי רושם של נסיכה שגדלה בבית אוהב, ועוטף, ומחמם, עם משפחה שהייתה תמיד שלמה- ותמיד מושלמת. היה לה שיער ארוך וחלק שמסתלסל בקצוות- ועור פנים של בובת חרסינה עדינה. היו לה מותניים צרות, ורגליים דקות שאפשרו לה ללבוש בגדים במידה 0- ולעזאזל, היא אכלה בכל יום את מה שאני אוכלת בשבוע. הדבר המכעיס ביותר בכלילת השלמות שבתור בחורה אני מחויבת לשנוא- היה שהיא התגלתה כאינטליגנטית להפליא. מסוג האינטליגנטיות שמתעניינות בספרות, ובהיסטוריה, ובמציאות. היא הייתה גם נחמדה, לא בדרך הקיטשית אליה נקבות רבות נוטות להידרדר, אלא בדרך חמה, נעימה, אמיתית... שנאתי אותה, את הכלבה המושלמת בה אחי החליט להתאהב, ושנאתי בנוסף את עצמי הפתטית ששונאת אישה אחרת רק בגלל שהיא מהווה לה תחרות.

בסופו של דבר, שנאתי לשנאה שחשתי כלפיה העפילה על השנאה עצמה- והפכנו חברות. היא, שהייתה באותו הזמן סטודנטית שנה ראשונה בפקולטה הדו חוגית להיסטוריה וספרות, הייתה זו ששכנעה אותי ללכת בדרך בה בחרתי. "הכסף יחכה. קודם תלמדי את העולם" היא אמרה לי, ואני חשבתי שאנחנו חושבות אותו דבר...

כשדניאל הרים את הכוסית ההיא בבית של ההורים שלה, והחזיק לה את היד- כולנו עצרנו את הנשימה. "חשבנו הרבה" הוא אמר, והיא חייכה- "אנחנו מתחתנים".

 זו הייתה חתונה של קיבוצים, כזו שכל העולם נמצא בה, וכל מה שמוגש בה הוא אוכל עממי מהסוג הפשוט- זה שכולל קצת פיתות, ולחם, ואורז לבן, וחמוצים... ייתכן שהייתה זו האווירה המשוחררת וחוסר הטקסיות שבטקס שגרמה לי לא להבין, ייתכן שפשוט ההבנה של העניין נראתה לי כמו עניין לא מובן. מבחינתי הם המשיכו להיות רק הזוג המוצלח שהכרתי, עם טבעת על האצבע המורה ודירה של ממש, עם שלושה חדרים, שלושה רחובות ממני.

והיום נודע לי שהיא בהריון.

דניאל התקשר אלי וביקש שאנחש. עניתי לו שהאינטואיציה שלי מחורבנת, והוא אמר- כיאה לאח המוצלח שהוא יודע להיות- ש"לא רק האינטואיציה שלך". צחקנו וגידפנו זה את זו בצחוק- ולאחר הוא שב וביקש שאנחש. לא ניחשתי, כי לא עלה על דעתי שהזוג המוצלח עם הטבעת על האצבע והדירה המרווחת הגיע כבר לשלב שאליו הוא הגיע... "מה?!" צרחתי, בקול שסביר ונשמע עד הקומה העליונה של המגדל הגבוה בדובאי, "מה?!".  -"ששמעת" הוא התריס, בקול של האח הבכור שיודע טוב יותר ממני. "כבר חודש שלישי".

"איך זה קרה?" שאלתי לאחר שתיקה ממושכת שרעשה לי באוזניים, "את יודעת," הוא אמר, "לבן יש את הזה שלו, ולבת יש את הזה שלה, וביחד..." -"אוי! שתוק אידיוט. אתה יודע למה התכוונתי"...

הוא סיפר שהם חשבו על זה מזמן. ועכשיו, אחרי שדניאל קיבל את הקידום בחברת ההיי-טק בה הוא עובד, הם הניחו שזה זמן טוב להתחיל לנסות. והם ניסו- והצליח. ואני חשבתי שלא הייתי מכנה הריון כהצלחה.

עד לפני שנה הייתי בטוחה שלא ארצה ילדים. "אני רוצה קריירה מפוארת, וזוגיות, ורוצה ללמוד וללמוד וללמוד את כל מה שניתן ללמוד. אני רוצה לחיות את חיי עם אחריות מינימאלית ואויר לנשימה. בלי תשעה חודשים של הקאות, ובלי חיתולים להחליף, ובלי לצאת מהעבודה בחמש בערב כי יש לי ילד להוציא מהגן..." הייתי חושבת, ומחייכת לעצמי בחיוך ששמור לחלומות...

לפני שנה חשבתי לראשונה על ההרגשה המלטפת שעוטפת את הגוף כשמחזיקים תינוק בידיים- והחלטתי לדחות את ההחלטה לגיל מאוחר יותר, מבוסס יותר, עם בן זוג יציב יותר ועבודה של ממש. כשדניאל הודיע לי בקול גדול שהוא והנסיכה שלו בהריון, עברה בי בחילה. תחילה הייתה זו בחילה של תדהמה, ולאחר בחילה של הבנה. היא בהריון- חיים גדלים בתוכה- יש לה את האומץ להיות אחראית על אדם קטנטן עם ידיים רכות ועור רך שהוא לא היא. הרגשתי את הקנאה שבה ומבעבעת בי- אולי כי פחדתי שלי לא יהיה את האומץ, אולי כי רציתי לחוות את חווית האמהות- אולי כי יש לה גב, ויש לה זוגיות שלא מתחלפת כל כמה חודשים, ויש לה בית מרווח- ויש לה את אחי הבכור, שתמיד יודע את התשובה ל-הכול...

דקות לאחר ההלם הראשוני שהתחלף בבחילה של פחד המהול בקנאה, הרמתי טלפון לנסיכה במטרה להגיד ששמעתי, ולברך אותה על הבשורה. היא לחשה לי תודה, במן קול רועד ומהוסס, ולאחר הוסיפה, כמעט בלחישה ש"אני מבועתת. אווה, מבועתת. זה לא היה אמור לקרות כל כך מהר. אני לא חושבת שיש לי את הכוח כרגע- ולא את הזמן- ולא את הבגרות. ואולי זה רק הורמונים של אישה שעומדת להפוך לאמא טרייה- אבל אווה....אל תגידי כלום לדניאל, בסדר?"

בשומעי את מילותיה בלעתי את הרוק, ושנאתי אותי על ששנאתי אותה באותן השניות, וחשבתי, ממש כמו בתקופה בה רק הכרנו זו את זו- שאנחנו באמת חושבות אותו-דבר.