אותנטיות

בואי נלך למקום טוב יותר ביחד.

נארוז את עצמנו החוצה באיטיות. לא נמהר. הרי דהרנו מרבית חיינו. שעטנו, הסתערנו, השגנו. בחיינו חווינו אחד את השנייה מאפס. יצרנו התחלה של שנינו ושל דור ההמשך. בידיים איתנות בנינו את מה שהתרגלנו לקרוא לו בית. מסופקים מנצר הבריאה שאת עמלת בכאבך להביא את העולם, ושיכורים מאהבה ללא תנאי, המשכנו אל עבר מחוזות אחרים. לעיתים כואבים. מדי פעם צובטים, מעוררים, מייאשים. השגרה דפקה בדלת וכך גם ההרגל.

לא היה לנו קל, יקירה שלי.

אבל הנה אנחנו כאן. צועדים לנו בשביל שליד הגן בשכונה של חיינו. מאחורינו מישהו מסתכל ובטח מתפעל כמה את יפה. הוא בטח מהרהר בכבוד כמה זוג, אחרי כל כך הרבה שנים יכול להיות ביחד.

יפה שלי, את עייפה קצת. אז בואי נלך למקום טוב יותר ביחד. באיטיות. לא נמהר. העולם שם ימשיך. ננצור בליבנו את הניסים והנפלאות. נחזיק חזק חזק את הזיכרון. בואי נרגיש, פעם אחרונה בעולם בני האנוש, את הביחד.

ועל השביל הבא, בעולם מקביל לעולם שלנו, נאחוז ידיים חזק חזק. בעולם הבא תחזרי להיות יפה ותמה, טהורה מעצב. אני אתפעם מיופייך ואוביל אותך אל עבר הרוח. ושם נמשיך לאהוב, אפילו יותר, לעולמי עולמים.