אותנטיות

לכתוב מהר. לפני שהמציאות תחזור להרגיש כה מוחשית.

התחשק לי לצלול למעמקי החיבוק, עטופה בריח שלך. העיניים שלי לא משו מהכחול שבעיניך.

היית כאן. גם אם עוד שבועיים תעלה על מטוס ותלך.

אתה כאן עכשיו. למרות שמסביב נאמר לי שאני צריכה לשחרר, לסגור אותנו מהר ולדחוק לארכיון המאובק.

כרגע אני לא יכולה. אני לוקחת סיכון שאולי בחורה בגילי כבר לא צריכה לקחת, צריכה מישהו רציני עם מטרות ויציבות.

אבל אתה-אתה. עם הציניות הקרירה והחדה שלך. עם החיבוקים הקטנים שלאט לאט הופכים לגדולים. עם הרצון לגדול, עם ההבעה החצי מופתעת הזו לפעמים. עם העיניים שאני פשוט לא מצליחה להבין באיזה צבע הן, אם ירוק או כחול.

תחזיק חזק לרגע. אתה רואה איך אתה נוגע בי? חורט עוד שורה יציבה לנצח. לגעת באנשים. זוהי חלק מהמהות שלנו. אתה עושה זאת היטב, אפילו שיש לך מניירות לפעמים.

אני לא-יציבה ובכל זאת, ניצבת מולך עם כל האמוציונליות שלי. אני מצטערת. הצעד שלך אחורה הקפיא אותי שעתיים במקום דקה.