אותנטיות

אני לא מוותרת עלייך.

צעדנו על הגשר הישן. הייתי חצי-איתם חצי-לבד. חמישה צעדים קדימה. לא יודעת ממה נהניתי יותר, מהנוף או מהקצב שלי, זה ששונה מכולם. מקדימה על מנת להתכנס בתוך עצמי. ואז החלטתי שאני לא מוותרת עלייך. זה הזמן שלי לאהוב אותך, בכלל, ויותר. מאז שנולדת היית וחשבת שאת פחות. אני כאן כדי להראות לך אחרת. לא במלחמות או אנטי. לא בהתרסה או במילים גדולות.

אעשה הכל כדי שתאפשרי לעצמך להנות מהקצב שלך ולאהוב את עצמך, חמישה צעדים קדימה.

והאהבה מתחילה ונמשכת. לעיתים קצת מסתתרת כשמצב הרוח מדדה אל מצבים קצת פחות שמחים עם עצמי. ואז גם הסביבה הופכת לכזו וכל הגוף הזה. הפעם אני מחזיקה את זה בשתי ידיים. פעם זה היה כבד ועכשיו זה קצת פחות. עדיין שורט, קצת כואב, אבל הנה אני.

הקשת האחרונה בסוף הגשר אותתה לי ששרדתי את מצב הרוח העגמומי האחרון שלי. והבטן קצת נפוחה, עדיין, אבל אני כבר יותר קלילה, אוהבת ורוגעת. כי אני נשארת. גם בעוד קילו או שניים, אני נשארת אני. ואת זה, נגזר שאקבל, לנצח.