אני נפרדת מזה כי נפגעתי. אבל לא משחר, הוא היה רק הטריגר. שבוע וחצי
של רכבת הרים היו לי דיי והותר בשביל שמשהו יזוז בי.
הפחד מלהיזרק. הפחד משזה לא ילך. החשש, ההרגשה, שאני לא מספיק טובה.
וכל זה בניגוד מוחלט לידיעה. שאני כן טובה. אני כן טובה.
שנים רבות אני נותנת לעצמי להיפגע מעצמי. הכתיבה מספקת לי הודאה בזה,
אך לעיתים סיפקה לי גם לגיטימציה לכך.
תמיד, אבל תמיד, ניסיתי להתחבר לעצמי מחדש. לא תמיד ניסיתי לחבק את
עצמי ולעודד. לפעמים השלכתי, צעקתי, האשמתי את עצמי והותרתי כך את הפצע פתוח. סייעתי
בהשקעת ההרגל המגונה הזה. כי כך יותר קל. להאשים, להטיח בעצמי. תמיד אני ולא הם.
תמיד אני ולא נסיבות המקרה. תמיד אני. משקל הוא כמובן תירוץ מרכזי אך לא רק. פעם
כי הייתי הילדה הכי גדולה בשכבה, פעם כי נראיתי כמו בן, שיניים עקומות, מגושמת. אף
פעם, מעולם, לא חשבתי להחמיא, לרכך, לשכך את עצמי. האם הייתי מעולה בכך לאחרים כי
זו הייתה הדרך שלי לפצות על כך? אולי. ייתכנו עוד אוליים רבים. כולם בסימן שאלה
ואולי כולם נכונים. הפלוס הזה גרם לי להאמין שאולי בכל זאת, יש משהו טוב בי. כמה
פתטי. ושוב, צריכה למחוק את הפתטי. לא פתטי. כמה אכזרית. כמה אכזרית! שטף
הביקורתיות שבי כלפי עצמי... ריבוי צעקות.
לא עצרתי תמיד להקשיב לנזק.
לעצמי: סליחה.
חיים ככ מעט. משהו מתכווץ בי לנוכח הידיעה שעברתי 25 שנה בלי לאהוב
ולהכיל את עצמי, תמיד מצמצמת את עצמי בהשוואה לאחרים.
מבטיחה להתעקש לאהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
