7.5
בחמישי האחרון הייתי אצלך. לא הרבה השתנה, כמה קורי אבק שהייתי צריכה
להסיר. אך אף נר לא חיכה שאוציא אותו מהתיבות הריקות. גם הן התמלאו בקורי עכביש.
לא שכחתי אותך, יקירתי. הלכת לי לפני שנה וחצי אבל בעצם ההיעדרות שלך
רק התעצמה. אני מודה ומתוודה, נסעתי לבקר את ביתך רק פעם אחת. לא יכולתי לראות מה
עשו ממנו. היום אנשים אחרים גרים בו, ואלי מצטופף בדירה הקטנה ליד. הצטופף כמו
פעם, כשהיית. רק הפעם את לא כאן ואין על הקירות הישנים תמונות שלנו. תמונות מבת
המצווה שלי, תמונות של הדס כשהייתה קטנה, תמונות שלך כשביקרת באחת הפעמים הבודדות
בחו"ל. אין תמונות שלך ושל מזל שהלכה הרבה לפנייך. אולי מתנוססות על הקיר
תמונות אחרות, מספרות סיפורים אחרים. אבל האוויר- מה איתו? האם עדיין יש ריח של
בית מתיישן עם נגיעות של חמין שמתבשל בסיר? אף פעם הריח לא מש מהקירות שלך.
והאפלולית, האם עדיין שם? וחבל הכביסה הארוך המתוח.
הם כל כך רחוקים ממני, הסדינים שלך, שגם להם נדבק הריח של החמין, בהם
ישנתי לילה אחד כשהייתי קטנה. סדינים ישנים נקיים ושמיכה כבדה ומחממת בדיוק כמו של
סבתות. ובעיקר השקט, אליו התעוררתי לפנות בוקר, וכבר מצאתי אותך בפועלך במטבח
הקטן. צליל קרקושי כלים ליווה אותך בעשייתך, וכשפגשת בי הקטנה מתבוננת בך מפתח
החדר הקטן ומשפשפת עינים, שאלת, כאילו לא חמש וחצי בבוקר עכשיו, "איזו חביתה
את רוצה?".
כל מה שביקשתי, מיהרת לבצע. איך אהבת לשמור עליי, סבתא. איך דאגת לי.
גם כשאת היית תכף בת 90, התעקשת שאשב בספה ונשארת לעמוד. ותמיד, 3 נשיקות על כל
לחי, וברכת "תהיי בריאה" שהתאימה את עצמה לתקופה בה הייתי. עד שנשארת
לברך אותי על תקופה אחת ואני המשכתי לגדול, כבר אומרת לך שכבר מזמן סיימתי
בגרויות, עכשיו אני בצבא. ועכשיו אני באוניברסיטה, סבתא. גידלת את כולנו, ועם
השנים חזרנו אנו לגדל אותך. מתרגלים אלייך מחדש ואת מתרגלת אלינו מחדש, חסרת
אונים. ממה היית חסרת אונים, יקירתנו? האם זה כי רצית להעניק לנו יותר ממה שיכולת?
האם היה לך קשה לראות אותנו מטפלים בך?
הפכת להיות קטנה, אבל איזו חזקה היית, סבתא שלי. לאורך כל חייך,
התאמצת בשבילנו, אנחנו היינו תמצית חייך. כמה נאמנה היית, וכמה רצו אותך אחרי
שבעלך נלקח ממך. אבל את התעקשת על הלבד, כך סיפרו לי.
ובין לבין מתגנבת תחושת האשם ההיא. הייתי צריכה לבקר אותך יותר. הייתי
צריכה להיות לידך יותר, ולא רק לשבת בכיסא ההוא ולחכות עד שתסיימי לשחק קלפים עם אמא. הייתי צריכה להיות נוכחת יותר בשנותייך האחרונות. הייתי
צריכה לעשות יותר חוץ מללכת לצד ולעצור את הדמעות כשראיתי אותך חסרת אונים,
כשהתחננת- בעינייך למשהו. עד היום אני לא יודעת למה. אולי כאב לך? אולי הזונדה
הציקה לך? אולי רצית למות? אולי ידעת שזה הסוף?
והאם ידעת מי אני? האם זיהית אותי כשהגעתי? אמא הייתה כל הימים האלו
לצידך, סיפרה שהיית שקטה נורא עד שהגעתי.
אבל המבט שלך לימד אותי משהו. את תפסת אותי לא מוכנה ולא מוגנת. ואת
התחננת שאשאר. התחננת, במבט, בקולך. אם היית יכולה לאחוז בידי היית עושה זאת, אני
יודעת.
אז אני נשארת, סבתא. אני נשארת עכשיו אחרי שהלכת. נשארת לזכור, להעמיק
בסיפורייך, להנציח. נשארת עד שגם אני אלך ואפגוש אותך בעולם הבא. ואולי אז אוכל
לפגוש בך וליפול על חיבוקך, והכל יחזור לקדמותו- אני הקטנה, ואת הגדולה האיתנה,
תרגיעי את בכיי ותבקשי ממני לשבת במקומך עד שארגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
