אחרי שבועות של מחשבות
הבנתי שהאשמה אופפת אותי מכל הכיוונים-
ובגלל זה, רוב הזמן אני כותבת בצורת מכתב.
כאילו שיש נמען שמחכה למשהו שיהיה לי לומר.
וזה, כמובן, ניסיון להיפטר מתחושת האשמה.
אשמה על סבתא,
שלא הייתי שם בשבילה.
כמה צניעות וטוהר
את כל עולמה שידרה בשתי עיניה הטובות
ואולי כל מה שרציתי בעצם
זה להיות כמוה
סבתא שלי ז"ל הייתה אישה מאמינה. היא הלכה עם
האמונה שלה עד הסוף ועד הקבר.
כשסבא שלי נפטר היא הייתה צעירה. המשיכה להיות נאמנה אליו עד יומה
האחרון. במקביל היא שמרה מסורת לפי האמונה שלה עד גיל מבוגר.
היא עשתה את כל מה שידעה למען האמונה והמשפחה שלה.
זה מה שסבתא שלי לימדה אותי.
בשפתיים רועדות וכאב דואב ומפלח אני ממשיכה לכתוב.
לכתוב את הצוואה שהיא הורישה שלי.
וכך גם אמא שלי, מדי יום ביומו, הרבה אחריה.
היי נאמנה לבן זוגך לחייך.
תאהבי את הילדים שלך עד אין קץ.
לכי עם אמונתך עד הסוף.
אבל לא הייתי שם בשבילך, סבתא, ועכשיו אני חוזרת על אותו גלגל שבור,
ואני לא נמצאת שם גם בשביל דודה ואמא.
לא מספיק.
לא כמו שצריך.
מתחבאת מהכאב- ומתיקה את ההתעסקות בו למסגרת מקצועית.
ככה מתנהגת מטפלת לעתיד?
אני מתביישת בעצמי.
אבל לא ארחם על עצמי.
גם את זה לימדת אותי.
גם כשלא היו לך יותר כוחות, אזרת מעט בשביל לחייך אליי.
גם כשכאב לך.
את לימדת אותי אהבה ללא תנאי.
הקפדת להעביר את זה אל הדורות הבאים.
מבטיחה להמשיך.
וזאת הסיבה
שאני שומעת קולות
לעמוד על מי שאני
לזקוף קומה
ולהתגאות.
אני, אני, בזכות אמא, אבא,
את, ועוד הרבה אחרים
אין לי דבר להסתיר או להתבייש בו.
אני נושאת את המורשת של המשפחה שלי.
ואיתה אני אמשיך.
והנה, עוד כואב לי
שבריריות נוספת מפלחת את הבמה
בעוצמה
ופתאום אני חושבת שאולי זו לא השבריריות,
וזה הכח שאת נותנת לי.
הסימן שאת מסמנת לי שאת עדיין כאן,
שומרת עליי מלמעלה.
אני מרגישה אותך.
השנים האחרונות שלך נמחקו לי מהזיכרון כמעט במלואן.
אבל הנה,
את איתי.
סולחת, נאמנה, אוהבת ומחייכת.
לעולם לא אשכח אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
