אותנטיות

ימים רבים דמיינתי את עצמי כותב לך. רשמתי הכל ברשומות ראשי, אך טיפה לא טיפטפה אל הדף. הרבה מוחבא בזיכרונות הלב. אני מנסה לסחוט קצת אל הדף, להותיר עוד פינה של זיכרון מעלה עונג.

כמו לקוחה מסרט את, תווי פנייך הצחות והחיוך המרומז. אבל תהפוכותייך יותר טובות מסרט. כשאני נזכר בך, אפילו אצבעותיי חדלות מלרשום. משתאות ממך.

אבל היום אני קצת אפרורי. בהליכתי האיטית ברחוב אני מתעכב על פניות והצטלבויות של רחובות שהשתהינו בהם אז. שם, בבן זכאי מוכר הפלאפל העניק לך אחד מתנה. וכאן, על הטיילת, התנשקנו ארוכות. בעצם חלקים נרחבים מהטיילת היו לנו כטריטוריה. כשהחלטנו להיכנס לכושר ביחד, הגענו עד מלחה. ואז, כשגלשנו לשיחה עמוקה, רגלינו נשאו אותנו עד כמעט בית-צפאפא. ואז קצת חששת, ואני הרשיתי לעצמי לכרוך את זרועי סביב מותנך.

הרגליים שלי נאבקות, כמהות להגיע אלייך. המסלול הידוע ננטש על ידי לפני מספר שבועות, אחרי שהסתלקת.

השלט של רחוב יהודה הנשיא קצת התקלף מאז. אצבעותיי הכחילו מעט בגלל הקור. איבדתי תחושה בחלקן, כפי שגרמת לי לאבד תחושה במקומות אחרים.

אני מניח שהטבעת שקניתי לך במתנה עולה עלייך היום קצת יותר. ושיערך השחור האריך, משתרך אחרייך, גאה, ברחוב. את מרשה לעצמך להצליב מבטים עם אחרים. להרהר במעשי זרים. את לא נאמנה לי יותר. הדירה שלי חסרה אותך. הכל קצת יותר ריקני. דירת רווקים, היית אומרת לי. אני מעדיף אותה כשאת איתי, צובעת אותה בגוון שפוי יותר.