אותנטיות

רק את והרוח. את פוצחת בריקוד והיא משיבה לך. אם רק תשימי לב לדרך בה היא כורכת את עצמה סביבך.

אלוהי הדברים הקטנים.

פסי רכבת ישנה, מסלולי אופניים, ציטוטי סופרים מתנוססים, מעט מיותמים, על שלטים צדדיים. צרצרים בכל מקום, עובר אורח שהיה עד לרגע פרטי שלך. הטבע יכול לחבק, להרגיע, להשקיע.

עכשיו שלווה. עכשיו ולא אחר כך. זוהי השעה הזו ביום. או יותר נכון, השלב הזה.

הייתה זו הפעם האחרונה שדרכתי בביתך, מקום מבטחך, מקור השיגעון שלך.

היתה זו הפעם האחרונה שישבתי קצת רחוקה, אך קשובה. כל החלל של ביתך לא מצליח, לא מצליח להתנקות מהריח שהיא הותירה אחריה. והתמונות, הן שם בשביל להזכיר. להעיר עוד נקודה שכואבת ממילא.

לא הצלחתי. לא הצלחתי להקל עליך, ועל זה אני מצטערת. כמה עמוק ושחור הוא האבל, והרי אתה יודע זאת יותר טוב ממני. 

מחר בבוקר אתה תתעורר, כשתרצה. תשב, תסתבך עם השלט כדי להעביר ערוצים. אולי תלך לך באיטיות החוצה, אל המרפסת. רעש האוטובוסים שעוברים מדי פעם יסיח את דעתך.

תמלמל עוד משפט בערבית אל העוזרת. תסרב לאכול. אין לי תאבון, תמיד אתה אומר לי. ומה הצטופף כל כך במרחב שבינך לבין שאר היקום? למה לא מצליחים להבין אותך? למה לא מתחשבים בדעתך מספיק?

איש של מעשים טובים, תמיד אתה אומר לי. נזכר. 

מעשים טובים, אני ממלמלת ומהנהנת. לא מצליחה להדביק את סבך הרגשות שרץ איתך.

לכתוב מהר. לפני שהמציאות תחזור להרגיש כה מוחשית.

התחשק לי לצלול למעמקי החיבוק, עטופה בריח שלך. העיניים שלי לא משו מהכחול שבעיניך.

היית כאן. גם אם עוד שבועיים תעלה על מטוס ותלך.

אתה כאן עכשיו. למרות שמסביב נאמר לי שאני צריכה לשחרר, לסגור אותנו מהר ולדחוק לארכיון המאובק.

כרגע אני לא יכולה. אני לוקחת סיכון שאולי בחורה בגילי כבר לא צריכה לקחת, צריכה מישהו רציני עם מטרות ויציבות.

אבל אתה-אתה. עם הציניות הקרירה והחדה שלך. עם החיבוקים הקטנים שלאט לאט הופכים לגדולים. עם הרצון לגדול, עם ההבעה החצי מופתעת הזו לפעמים. עם העיניים שאני פשוט לא מצליחה להבין באיזה צבע הן, אם ירוק או כחול.

תחזיק חזק לרגע. אתה רואה איך אתה נוגע בי? חורט עוד שורה יציבה לנצח. לגעת באנשים. זוהי חלק מהמהות שלנו. אתה עושה זאת היטב, אפילו שיש לך מניירות לפעמים.

אני לא-יציבה ובכל זאת, ניצבת מולך עם כל האמוציונליות שלי. אני מצטערת. הצעד שלך אחורה הקפיא אותי שעתיים במקום דקה.