אני אנסה. כבר שבועות שמרגיש כאילו המחשבות והרגשות מצטברים בדפנות
וצוברים אבק. לא טרחתי לטאטא אותם ולעשות סדר בדברים. אולי כי פחדתי מהריקנות
שתתגלה, או מהכלום שיישאר אחרי שהכל יחזור למקומו. פורקת במכתבים.
נזכרתי בהבעה שלך לא מזמן. אתה נוחת לי בתודעה מדי פעם. ואז נתקלתי
בתמונה, ואחריה עוד אחת. משהו התעורר אצלי- לא מצליחה להגדיר מה- ואז ראיתי וידאו.
הסתכלת עליי במבט מעריץ. כל-כולך היית דרוך אליי ומחייך. מלווה אותי ואת
תנועותיי... צוחק איתי, זו שצחקה מכל בדיחה שנזרקה שם. אספתי לתוכי שאריות של צחוק
ועייפות. עייפות בריאה. איך ניצלנו את הימים האלו אז.
אחרי מעצורים רבים הרשיתי לעצמי להתפרק ולהתמוסס בקרבתך. אני לא
מצטערת על כך אפילו שהיה לי כ"כ קשה לשאת את זה אז. המבט שלך לא עוזב אותי עד
היום. אפילו שמחקת, אפילו שחסמת ולפני כן הספקת לטעות בשרשרת. היה שם משהו כנה בכל
ההתהוות הזו. מאותו הרגע שהבחנתי בך ביום הראשון שלי בעבודה. התנהגתי כאילו לקח לי
זמן אבל בעצם ראיתי אותך מתקרב עוד מתחילת המסדרון ולא העזתי להודות בזה.
במשמרות הארוכות שלנו ניסיתי להתעלם מהקסם שטווינו כשהיינו יחד.
כימיה מתואמת שהפתיעה אותי עוד ימים, חודשים ושנים אחרי.
הלואי והיית יודע כמה אני
מתגעגעת לזה וכמה זה היה מיוחד בשבילי. משהו בך נגע ללב. והכל השתלב מצוין עם
הגבריות והעדינות שלך.
זהו. אני מרשה לעצמי להודות שהתאהבתי בך בגיל 23, אחרי שחשבתי שמעתה
הכל ישרור על מי מנוחות ויהפוך למסגרתי, צפוי ורציני יותר. היית הכי לא צפוי
לי. ובאותה הנשימה, כעת איפרד ממך. היית
חלק מהמסע שלי אל עצמי. הוכחת לי שאני מסוגלת להרגיש ולהכיל התרגשות סוערת של אחר.
מה היית אומר, יקירי, אם היית מגלה שהיום אני מאמינה שמגיע לי לחוש נאהבת? שמישהו
יאהב אותי, במינימום כמו שאתה אהבת אותי.
נפרדת ממך ברכות ושמחה שהיית אז בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
