אותנטיות

רטט. שוב הקול האמפתי הזה על הקו.

רוצה להגיד, אבל יוצאת לי ברכת "להתראות" רגועה. העיקר שילך לישון הקול האמפתי. אם הוא לא שואל, אז לפחות שילך.

דהרתי לכאן הביתה ואני  לא יודעת איך הגעתי. כבר התבלבלתי איפה יש יותר גשם.

נו באמת, כמה דרמטיים אנחנו יכולים להיות. לעבור באין כניסה כדי לקרוא לו שיחזור לרכב, שוב, בפעם השלישית היום. אנחנו ניזונים מכל הרעל הזה אבל בפעם השלישית זה כבר שורף מדי ואני מותשת. מעניין אם בכלל עלה בדעתו שאני לא מסוגלת להשאיר אותו בגשם הזלעפות הזה.

הותשתי מכל זה כבר.

רוצה להגיד, גם אני, אבל במקום זה מורידה טונים ושואלת מה באמת מפריע. תכף יעלו הטונים בחזרה.

הקול האמפתי כבר לא אמפתי, הוא כועס. ואני מתכווצת עוד קצת מפרשנויות לא נכונות.

הרסני, זה הרסני. אבל נגמר.

בסוף יצא ששוב – ולא ידעתי ממה. ידעתי רק לדהור הביתה.

התערבבתי עם עצמי, שוב, אני יודעת שהוא מותש מזה.

אני לא רצויה וקשה לי כבר לחכות כי אני פה והוא שם. ובכל פעם נתלית עוד תקווה שהוא יגיע לכאן בקרוב ואז נתלשת. הוא צריך זמן, כן, הוא צריך זמן. תחכי עוד קצת עד הקול המרגיע שלו יגיע לשכון במחוזותיך. עד אז תחבקי את הכרית קצת יותר חזק, פעם בשבוע, לפעמים שבועיים, הוא יתנדב לעזור לך. ואז יברח אל השבת שלו.

אבל העיקר – תראי איך הוא אוהב. זה מה שחשוב, המשפחה לא חשובה, את בכל ללא יודעת אם את לא רצויה, אולי את כן וזו גם פרשנות קלוקלת? אה, גם הם צריכים זמן. השם יודע כמה ולמה ואיך. אולי הם יתרצו כשאעשה הסבה לרפואה.