הבוקר, בדרכי לעבודתי המדהימה, שמעתי פרסומת הזויה :"חבר, הבוס יורד עליך? תקנה רכב! עכשיו מבצעים..." בדיוק חשבתי לעצמי שהגענו לשאול תחתיה. הכל נהיה כל כך מאוס, כל כך כבד, קשה, לא קשור, עד שהיו צריכים להמציא פרסומות כל כך הזויות ומכוערות, שמוציאות לי את החשק לקנות רכב בכלל.
העבודה שלי היא העבודה המדהימה ביותר שאדם יכול לבקש. אני עושה את מה שאני אוהבת בכל מאוד ומקבלת על זה כסף. אני לחוצה, עסוקה, מפקחת, כותבת, קוראת, בדיוק כמו שאני אוהבת- ועדיין, מקבלת על זה כסף.
ועם זאת, התחלתי להגיע לעבודה עייפה, מותשת. מתיישבת לי מול מסך המחשב במשרד, וממתינה לשעת היציאה, יחד עם כוס הקפה הראשונה.
עייפתי. אני זקוקה לחופש. וכשאני מקבלת חופש (דבר שלא קל לי להשיג, קשה להם בלעדי) אני יושבת משועממת, דואגת, סוגרת דברים דרך הנייד, פותחת את היומן, שולחת מיילים, מוודאת עם הפקידה שדברים נעשים.
מה אעשה איתי?
חשבתי על זה, ויש לי סוג של מצפון כשאני לוקחת חופש. בגלל זה, כשמגיע יום חמישי בערב ואני יוצאת מהמשרד, אני יודעת שיש לפני יומיים שלמים של חופש, לא חושבת על המשרד, לא על מה שהספקתי, לא על מה שלא, לא על הגדרת התפקיד שלי, לא חושבת על כלום. רק על המיטה שלי, על סרט טוב, על ספר, על בניית החלומות האינסופית שלי. וזה הכל.
כשישבתי וחשבתי על זה ממש לעומק, הבנתי שלא המצפון הוא הבעיה, כי אם חוסר הסיפוק שלי בכלל מהעבודה. כן, אני מאוהבת בעבודה שלי, ולעיתים לא מוצאת זמן לצאת לפגישה גם כשמציעים שלי. מוותרת על הרבה דברים בשביל עוד שעת עבודה (בכלל העבודה שלי משלבת הרבה כיף והרבה חבר'ה טובים) ועדיין יש לי בעיה עם העבודה שלי.
נתחיל עם הגדרת התפקיד שלי. התחלתי בקטן, אבל עם לחץ אינסופי. ממש לא התיישבתי על הכיסא. כל היום בריצות וטלפונים, ואהבתי את זה, ונהניתי עם זה כמו שלא נהניתי משום עבודה בחיי. אפילו לא הצטערתי על התואר שיש לי, שאני לא עושה בו שום שימוש.
עם הזמן, תחומי האחריות שלי גדלו וגדלו, הפקידה לקחה חלק מהם כי קרסתי. אבל היא לקחה את העבודה המלחיצה והאנרגטית
והשאירה לי את העבודה שעליה לא הייתי סומכת שעם אף אחד אחר, הפרוייקט הזה הוא גם הבייבי שלי ואני לא מתכוונת לוותר עליו.
המנכ"ל ביקש שאפנה את עצמי מהכל כדי שיוכל לרכז את כל הפרוייקטים שנוגעים לתפקיד שלי ושאוכל להתעסק בו ביתר שאת.
אבל אז אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב, שעות רבות, דוממת, עושה את מה שאני אוהבת, ולא בדיוק אוהבת.
יש לי לחץ, אני מפקחת, מעבירה מטלות, שואלת, מבקרת, מוודאת, בודקת, ועדיין תקועה בפרוייקט שלעולם לעולם לא ייגמר.
בשיחה קטנה עם הבוס שלי, העליתי את חששותי. אני מרגישה לא מועילה, אני אומרת לו. היא לקחה לי את הכל ואני שמחה ומודה על זה, אבל.. אבל...
הוא אומר שזה עוד ישתנה ושכדי שארגיש שאני עושה משהו, אחלק לי את הפרוייקט לחלקיקים קטנים ואכתוב את כולם, כדי שאוכל לסמן וי גדול ליד כל שלב, עשיתי את זה.
ואני מסמנת וי-ים רבים, וסוף הפרוייקט לא קרוב אפילו.
אבל היי, העיקר אני אוהבת את זה. הלכתי לישון.
אוהבת את כולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
