כנראה באמת עזר לי לכתוב כאן בזמנו. ודברים השתנו. אני מניחה, פשוט באופן רשמי כעת.

היום היום הראשון ללימודים, בלעדיי מן הסתם.

חלמתי לפני חודש על העלם השני ומאז די הבנתי שפספסתי את כל השנה שעברה. זאת אומרת, זה מובן לי גם ככה, זה מובן לי תמיד כי תמיד הכל מריגש לי מפוספס. אבל ההוא האחרון יעני בכלל לא אמיתי כל כך מבחינתי, כי זה לא התחיל כמ ועם האחרים. והראשון, הראשון שמופיע בפוסט הראשון כאן, לא רלוונטי ורלוונטי כאחד מתמיד. מי זוכר אותו, תכלס, כן. אבל לפרקים אני נזכרת.

אני עדיין אותו אדם לכאורה. נראית באותה צורה כשנראה תזהו אותי ממש כמו לפני חצי שנה וחודשיםי ושנה, אבל כנראה עוד מעט משהו ישתנה כי עכשיו, תופים, גיל 18 כבר כאן ואחננו פה רק כדי להתקדם. וזה לא נשמע משמח כל כך, האמת.

עכשיו אני עובדת בלילות וישנה בימים, ובכלל לא סופרת את הימים עד לגיוס, עד שהבנתי עד כמה הכל קרוב ואיך פספספתי זמן לנסות את החלום שלי. אני יכולה להשיך, ברור. אבל פתאום זה נפל עליי.

אני פשוט אלך להתקלח. אולי לא הייתי צריכה לעדכן כאן. אולי הייתי צריכה לפתוח בלוג חדש. הרי ככה אני, מעולה בזה, לשכוח כביכול, להכחיש כל קשר, לסרב להודות באמת הכואבת. אבל אני על הפנים. בתוך תוכי אני באמת על הפנים.

אני מקווה שיהיה בסדר. אני יודעת שיהיה, אבל אני רוצה את חלומות שלי.

אני אותו המלל חסר ההתקדמות. אני באמת מצטערת. אני גם יודעת שאני דפוקה