משהו שכתבתי לפני שנה בקורס מדצים.הסתכלתי במחברות הישנות ומצאתי את זה.
להשלים עם המציאות זה די קשה ברגעים כאלה,ויש לי את הזכות המלאה להגיד את זה.
אין דבר יותר טוב מלזכור אותך,לזכור זה החלק הכי חשוב,אבל גם הכי קשה אבל אם לא נעשה את זה לא נוכל להמשיך ביום יום.
ולהדחיק את זה לצד זה לא טוב מיתר,כמו שאת אמרת לי.
כשאני יושבת פה וחושת על הרגעים הנפלאים האלה שאת פיספסת בגלל סיבה לא ידוע,אני מתעצבנת.אני לא יודעת אם זה הדבר הכי טוב לעשות עכשיו אבל זה לא בשליטתי.ולנסות להדחיק זאת כמובן לא המטרה.
אין בזה הגיון,אני צריכה להתמודד עם המוות שלך,שהיה בשליטתך באותו רגע.
אני הכי רוצה עכשיו לראות אותך,להחזיר את הגלגל אחורה ולדבר איתך לאוו דווקא על ההתאבדות שלך,על כל דבר שתרצי,על החיים.רק לדבר.
גם אם את לא חושבת ככה אני הייתי הכי קשורה אלייך שבעולם.אני עוברת את הפעולות האלה,וכל שניה נזכרת בך ובמבט שלך.
המשפטים השנונים האלה,הסיפורים כל כך מזכיר לי אותך.איך את היית נהנת ומדברת בכל רגע נתון,מכינה צ'ופרים לכולם,ופשוט את.אין תאור טוב יותר מאשר את.אני לא הייתי יכולה לדמיין אותך סובלת פה,חבל שלא חווית את זה.
הלוואי שהיית יכולה לקרוא את זה.אני מקווה שהיית יכולה לקרוא את מה שאני כותבת לך ולהבין מה אני מרגישה,למרות שאני בטוחה שהיית מבינה גם בלי לקרוא את זה.
מיתר,גם אם את כבר לא בחיים מבחנתי את כאן בכל רגע,יושבת ליידי ומדברת איתי כל הזמן ללא רגע של שקט.תמיד היה לך מה להגיד.
הם יקראו לי משוגעת,פסיכופטית,אבל אני יודעת שאת תביני וזה מה שחשוב.
ואולי את יושבת אי שם בתוך העננים ומסתכלת עליי כותבת לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
