בזמן האחרון יצאתי המון מאשקלון. בכל מיני דרכים המשפחה והחברים מנסים להוציא אותי ואת אחי מכאן. בין אם זה לנסוע לחברים במרכז, קניונים, סרטים, מוזיאונים, מרכזי בילוי...
כל כך הרבה פעמים שמעתי בזמן האחרון את המילים: "רחובות, ראשון, תל אביב, חולון וירושלים.."
לא תמיד כל הנסיעות האלה כיפיות; תמיד צריכים להיות זמינים בפלאפון, המשפחה והחברים שנשארו בבית בכוננות מהעבודה- כל שניה מתקשרים להודיע על המצב... אתם יודעים איך זה כשחברה מתקשרת אלייך לפלאפון: נפלה רקטה פה ונפלה שם וגם שם ויש ככה וככה נפגעי חרדה וככה וככה פצועים ו... או שניה יש אזעקה!!- ביי ביי..
כאילו זה מלחיץ ברמות. אתה לא מספיק להגיד מילה ואז שומעים בחדשות "אזעקה באשקלון, אזעקה באשקלון, באשקלון אזעקה". ואז שום מתקשרים וממשיכים לספר איפה נפל וכמה נפגעים וידה ידה ידה..
שמעתי שנהרגו עוד חיילים.. לא יודעת כמה.
גיבורים.
נקווה שזה ייגמר בקרוב ונחזור לשיגרה.
נקווה שבצפון לא יספגו מטחים.
נקווה שנשאר חיים אחרי כל זה.
בהצלחה לנו
טל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
