הכל התחיל ביום ההוא שנפרדנו...
מאז החיים הלכו לי בצורה חלקה. לא עוד דאגות, לא עוד לב שבור, לא עוד בכי...
לפני שבוע ראיתי אותו שוב במסיבת החוף בה הופיעו סינרגיה. בהתחלה כשהגעתי, ראיתי את הגב שלו מרחוק. מאותו רגע, את כל הופעה ביליתי בחיפוש אחריו עם עיניי. לא יכלתי להתאפק. הרגשתי צורך עז לראות אותו ולהגיד לו שלום ואולי לדבר.
לאורך כל ההופעה לא מצאתי אותו. אחריה הייתי עם כמה חברים קרוב לחוף ואז החלטנו להתקדם לכיוון הכניסה.
שם ראיתי את חברים שלו. ניגשתי מיד להגיד להם שלום, חיבוקים, נשיקות ודיבורים חביבים. ואז ראיתי אותו, יושב במרחק כ40 מטר ממני. דיבר עם חבר שלו. לא היה לי נעים לגשת אליו משום מקום אז החלטתי להשאר במקומי עם חבריו וחבריי. שאלתי את אחד מהחברים שלו אם כדאי לי לגשת אליו להגיד לו שלום. הוא אמר לי שכדאי, שלום בתור ידידים. אבל אני עדיין הרגשתי מובכת.
כעבור כמה דקות הוא קם והלך. הוא עבר מאחורי. הושטתי את ידיד אליו וקראתי בשמו והוא הסתובב "אה היי" נתן לי נשיקת ידידים בלחי, הסתובב והלך. זה צרב לי בלב כל כך, כמה ימים אחרי זה לא הצלחתי לשכוח את זה. התחלתי לחשוב עליו הרבה ביום, הגעגועים אליו צפו ועלו שוב. לא הייתה לי מנוחה ממנו.
אתמול בערב יצאתי עם חברה שלי לספסל הקבוע שלנו בשכונה בשביל שהיא תוכל לעשן נארגילה. התיישבנו שם והיו עוד אנשים: הוא וחברים שלו. ישבנו לנו בשקט כמה דקות ואז היא התקשרה אליו כדי שיבוא להגיד לנו שלום. הוא קלט אותנו יושבות שם אך לא בא.
אחרי כמה דקות חבר שלו בא להגיד לנו שלום וישב איתנו קצת. דיברנו וצחקנו, הוא היה ממש חמוד אלינו. אחרי כמה דקות גם האקס שלי בא. הוא אמר שלום, שאלתי מה קורה, הוא ענה בסדר מה נשמע... סמול טוק. ואז הוא הלך לחברים שלו והיה איתם. הרגשתי שוב את הצריבה על הלב שלי. שוב הגעגועים געשו בי. ואז הבנתי כמה שהוא מניאק. אחרי כל הזמן שהיינו ביחד והיינו כל כך קרובים, אפילו שלום הוא לא אומר?! הרגשתי את הדמעות חונקות אותי בגרון. הרגשתי כל כך בבאסה.
חזרתי הביתה ב2 בלילה ואמרתי לעצמי שלא אכפת לי ממנו, טוב שנפרדנו ושאני לא צריכה אותו. וזהו. סוף סיפור.
אין בי חרטה מהפרידה שלנו, כי הוא נשאר אותו בנאדם ילדותי ושטותניק שכל כך לא מתאים לי. אני סתם מתגעגעת. ויעבור לי.
אז עד הפעם הבאה
טל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
