קצת מוזר לכתוב דבר כזה בעודי נערה בת 17. אבל אין מה לעשות, אלה העובדות ועליהן להחשף.
תמיד דימיינתי את חיי כמו מעין סיפור סינדרלה קסום: אחרי הצבא הולכת ללמוד באוניברסיטה, פוגשת את אהוב ימיי, יוצאת איתו תקופה מסויימת ולבסוף נתחתן..
לא כך התגלגלו האירועים.
לאחר חודשים בהם שהיתי בדיכאון עמוק לאחר הפרידה מבן זוגי, לקחו אותי חברותי הטובות לסרט בקולנוע כדי לעודד אותי.
היה זה מז'אנר קומדיה, סרט שבמצב נפשי רגיל הייתי נהנית ממנו מאוד.
ארבעתינו נכנסנו אל האולם, אני אוחזת בקופסת הענק של הפופקורן וחברותי מדריכות אותי לאיזה כיוון ללכת. התיישבנו והעברתי את הקופסא אל כיסא ריק.
החדר החשיך והחלה את הקרנת הפירסומות. אט, אט האולם התמלא עוד ועוד, אנשים עברו דרכינו בכדי להגיע למושביהם ונאלצנו לעמוד בכל פעם כדי לתת להם לעבור.
נאלצתי להניח את קופסאת הפופקורן על הריצפה לצידי בכדי לפנות מקום לבחור נאה כבן 20 שהגיע למושבו. הוא התיישב ומיד פנה להביט בפרסומות.
לאחר כרבע שעה החל הסרט.
לא יכלתי שלא לשים לב שכל כמה דקות אותו בחור הפנה את ראשו הצידה. לא הבנתי אם זה היה לעברי או לעברו השני, אבל הרגשתי אי נעימות ולא הצלחתי להתרכז בסרט.
ככך שהתקדם מהלך עלילת הסרט, הרגשתי אי סבלנות והתפתלתי שוב ושוב ומושבי. לפסוך קמתי והלכתי לכיוון השירותים.
עמדתי מול המראה, בוחנת את השיער והאיפור לעיניי, בודקת היכן ניתן ללטש. אחרי מריחת שכבה נוספת של שפתון, שתפתי את ידיי וניגשתי את דלת השירותים.
לפתע הופיע אותו בחור שישב לצידי בזמן הסרט. "סליחה" מלמלתי ופניתי לעבור דרך הדלך, אך הוא לא זז. "סליחה?" אמרתי בטון חזק יותר, הבטן שלי כבר התכווצה.
הוא לא נע ממקומו, הוא רק הביט בי וחייך חיוך קטן שנראה אפילו נבוך מעט.
"אפשר לעבור?" אמרתי בנימוס, מחכה בקוצר רוח שהוא יפנה לי את הדרך.
הוא רק עמד שם, לא זע. הרגשתי מאויימת מעט. התכוונתי כבר לדחוף אותו הצידה והוא תפס בידי. לא תפישה חזקה או כוחנית, אלא בעדינות, כאילו הוא רוצה שאני אחכה לרגע.
"את... אמ.." הוא התחיל להגיד.
שניה נוספת נעמדנו שם, הוא במשקוף השירותים ואני צעד לפניו.
"לא פספסת כלום מהסרט" הוא המשיך, ועזב את ידי.
פניתי להסתובב משם וללכת, אך הרגשתי פתאום את ידו חוזרת ואוחזת בזרועה שלי. "איך קוראים לך?" הוא שאל. "יסמין" עניתי לו מבלי להסתובב. "אני אלעד" הוא אמר.
הסתובבתי אליו וחייכתי, למרות שלא ידעתי למה.
יצאנו מהשירותים והתיישבנו בספסל קרוב לבית הקולנוע, גם ככה לא היה לי חשק לחזור לראות את הסרט.
ישבנו שם שנינו ודיברנו על הא ועל דא ושיתפנו אחד את השניה וסיפורים ובאירועים מהחיים.
הזמן עבר במהירות והסרט הספיק להסתיים, חברותי יצאו החוצה והחלו לחפש אותי. שמעתי אותן קוראות בשמי.
הסתובבתי: "אני פה!" והן שמעו אותי ורצו לעברי ומגחגחות בינהן.
"אני צריכה ללכת" אמרתי לו והרגשתי מעט מבואסת שנגמר לנו הזמן.
אלעד קם מהספסל והוציא מכיסו את הטלפון הנייד שלו: "אפשר את המספר שלך?" הוא שאל וחייך חיוך גדול ומסנוור.
כתבתי את המספר שלי ופניתי ללכת, הוא נתן לי נשיקה בלחי ופנה גם הוא.
לאחר יומיים הוא התקשר אליי ושאל אם אפשר לצאת. כמובן שהסכמתי ומאז התחלנו לצאת בקביעות.
ההמשך בקרוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
