Take me to the magic of the moment.

הצלחתי.

אין שמחה ממני. (:

♥♥♥

כן, לעשות דברים שעושים לי טוב.

אם יש משהו שעושה לי טוב, אז מן הסתם אני אתקרב אליו כמה שיותר, לעשות לעצמי טוב.

אחר כך יש לי שתי אפשרויות:

אם אני מפחדת שבסוף אני אפגע וזה יעשה לי רע, אני אישית, מנגנון ההגנה שלי הוא התרחקות. ואז אני בוחרת להתרחק כדי להגן על עצמי מהפגיעה.

אבל ככה בעצם אני עושה רע לעצמי, נכון? ככה אני מגנה על עצמי, אבל בעצם בורחת מהטוב, כלומר בוחרת בדרך הפחדנים.

או שאני יכולה לנסות לעשות לעצמי טוב, עם הסיכון שבסוף יהיה רע. לבחור בדרך אמיצה, שכרוכה בסיכון.

כך או כך, נניח שנגמר הכל ברע. שוב יש לי שתי אפשרויות:

האחת היא להתמודד עם עצמי, עם הכאב ועם הפגיעה ולעבור הלאה. זו הדרך של האמצים, לפי דעתי.

השניה היא פשוט לברוח, להכחיש את הכל, להעמיד פנים שלא אכפת לי ולעשות את עצמי כאילו עברתי הלאה. כמובן שאני חושבת שדרך זו היא דרך הפחדנים.

מאז שאני זוכרת את עצמי הדרך של הפחדנים הייתה דרך החיים שלי. להגן על עצמי מכל דבר בהתרחקות, ובבריחה מהמציאות, בבריחה מעצמי. לא להתמודד עם הבעיות האלה.

תמיד כל כך פחדתי מהן. הן כל כך גדולות לעומתי. איך אני יכולה להתמודד איתן לבד? 

הרבה יותר קל היה לי לברוח. להסתגר "ולדעת" שכלום לא קרה, שהכל הולך טוב ושהתקופה טובה.

אבל בסופו של דבר, כל בועה סופה להתנפץ, וכשהמציאות עומדת לך מול העיניים ופתאום אני מבינה אותה ומקבלת אותה, הרבה יותר רע לי שלא קיבלתי והתמודדתי איתה קודם לכן.

בשלושה ימים האחרונים התעמקתי המון בשאלה של מה היה קורה אם הייתי בוחרת בדרך האמיצים, בכל מיני תחומים אצלי. סביר להניח שכל כך הרבה דברים היו שונים עכשיו, אבל זה פחות משנה.

אני כל כך רוצה לשנות את מנגנון ההגנה הזה אצלי. כל כך רוצה לצאת מהשריון הזה ולהתקרב ולסמוך על אנשים. נמאס לי להסתמך בכל דבר על מה שלמדתי בעבר.

נמאס לי לברוח כדי להגן על עצמי כל פעם שאני מזהה קצת טוב. נמאס לי לחיות בבועה משלי כל פעם שאני בורחת ממציאות כזו או אחרת. נמאס לי להיות כל כך מנותקת מהכל.

אני רוצה לעלות על דרך אחרת, לקחת סיכונים. גם אם זה כרוך בפגיעה. אני חושבת שאני כבר יודעת מה יהיה המבחן שלי.

עכשיו אני רק צריכה לעבור אותו, והלוואי שגם להצליח.

שיהיה לי בהצלחה.

וגם לכל הקוראים המעטים שלי. אני לא אשפוט אתכם על הדרך בה בחרתם, כי אני חושבת שאני האחרונה שיש לה זכות לשפוט. אבל אני כן חושבת שבחירה בדרך האמיצה, תביא לכם יותר טוב, גם אם בסוף יהיה רע.

אני יודעת שאני לא כותבת הרבה.

הייתי רוצה לשנות את זה, כי פעם כן כתבתי הרבה.

אבל פתאום אין לי על מה לכתוב. או שיש לי, ואני לא יודעת איך לנסח את זה.

משהו תמיד עוצר אותי מלכתוב, ואני אפילו לא יודעת למה אני כותבת, פעם הכתיבה ממש זרמה.

בכל אופן, אני מקווה שזה זמני ושהכתיבה תחזור אליי כי אני מתגעגעת אליה.

אולי אני פשוט אפתח בלוג חדש. התחלה חדשה, כתיבה חדשה.

מי יודע?

חג שמח לכולם! (:

היה כל כך כיף לראות אותך. אין לך מושג בכלל עד כמה. כבר מתגעגעת.