.הקרקס.

כמות התגובות בפרק הראשון קצת אכזבה אותי,

אבל נדמה לי שהסיבה היא שהפרק היה קצר.

בכל אופן, הפרק הזה ארוך יותר. זאת הפעם השנייה שאני מעלה אותו, כי ישרא קצת מסבכים לי את החיים -.-

 העלילה בפרק נהיית הזויה יותר ויותר, והיא לא חד משמעית. זאת אומרת, יש מעין עלילה כפולה.

אני סוגדת לאלו שיצליחו לקרוא בין השורות ולפענח על מה הקטעים המודגשים- מה שבטוח אני לא מגלה עד הסוף

אני נורא מקווה שכל חוסר ההבנה ייגרום לכם להסתקרן ולהסחף עם העלילה, כי זאת בעצם המטרה שלי:

למתוח אתכם כמו מסטיק שלעסו יותר מדי XD

תהנו, דניאל.

פרק שני – חדר המראות.

היריד.

כל כך כל כך דומה לקרקס, אבל כל כך שונה ממנו.

יותר מדי אנשים, יותר מדי דוכנים, יותר מדי רעש.

אני מרגישה כל כך קטנה כאן, בין יותר מדי אנשים.

הברך שלי לא כל כך כואבת היום. למרות שהתעוררתי בבוקר והרגשתי כאילו סכין חדה חוצבת בין עצמותי,

כדור אחד של משכח כאבים העלים את הכאב.

"מה את רוצה לאכול ג'ו?" שואלת אותי סמנתה. היא אקרובטית. יפה כל כך.

"תביאי לי המבורגר." עניתי לה באדישות שמתאימה לי בצורה מדהימה.

"לכו לתפוס שולחן!" צעקה סמנתה שנבלעה בהמון והכסף שלנו יחד איתה.

הלכנו ארבעה אנשים, אני, אריק, קווין ולורה.

קווין ולורה הם תאומים. זה מדהים כמה הם דומים, אבל איך אותם תוי פנים יכולים להראות גבריים ונוקשים,

ונשיים ורכים. אני המתבגרת המרדנית וטוב, אריק הוא הילד.

הוא בן אחד עשרה וחצי לכל היותר. האח הקטן שמעולם לא היה לי. וכנראה שלעולם לא יהייה.

אנחנו החבורה הצעירה. כלומר, הצעירה באופן יחסי. ג'ו ולורה חגגו עשרים ושלוש שנים לפני שבוע בערך.

אני מתיישבת לשולחן עץ. לצדדיו שני ספסלים ארוכים מאותו החומר, ואני, כרגיל, בקצה.

"את תתני לי לטעום מההמבורגר שלך. נכון?" שואל אריק. למרות שהוא צעיר, הקול שלו כבר מתחיל להתחלף

ומעביר שלבים; טון גבוה וטון נמוך באותה המלה.

"אתה תיתן לי את הגלידה שלך?" מה אכפת לי מהקלוריות. אני ליצנית.

"לא כיף איתך." הוא מזעיף פנים. "אני רק רוצה ביס."

"ואני רק רוצה גלידה." חה חה.

"וואי, ג'ו." קווין נאנח. "תני לילד ביס."

"האוכל עדיין לא הגיע אפילו." אני מזכירה, למי ששכח. "חכו שיגיע."

זוג ידיים ארוכות שולפות משהו כסוף, מתכתי. המתח באוויר יכול לרצוח כל יצור חיי שנשם אותו,

ואז השימוש באקדח הנוצץ לא היה נחוץ כל כך. כדור משתחרר. בום אחד, ברק מכה בלבי. משתיק אותו לכמה רגעים.

אני מתפוצצת.

קרס תופחת ותופחת עם כל ביס שאני לוקחת מההמבורגר הלא-כל כך-איכותי הזה.

"זה הביס האחרון! בבקשה!" אריק הוא הנודניק הכי מנדנק בעולם.

במשך כל הארוחה הוא לא שכח לבקש ביס, למרות שעל הצלחת שלו עמדו יפה יפה, בערימה גבוהה, צ'יפסים

צהובים, שוחים בשמן שבטח טיגנו ארבע פעמים.

"נו, קח." אני עושה את עצמי מוותרת, מתה להקיא.

הושטתי לו את הנייר השמנוני המגעיל, שעטף ביס קטן, עם חצי עלה חסה, בלי מלפפון חמוץ או עגבנייה, כי זה מגעיל, קצת גבינה וממש קצת המבורגר.

הוא הביט בזה בחלחלה.

"איכס." הוא קימט את הנייר לכדור, וזרק קליעה אחת מדויקת לפח.

"בשביל זה היית כל כך קרצייה?" אני שואלת. מעצבן קטן.

-

זה האיש! האיש והאישה.

הם מטיילים עם ילד קטן ביריד. אוחזים בגביעי גלידת וניל מהמכונה.

האישה מחזיקה בלון אדום וגדול, כנראה של הילד.

"אני הולכת לשירותים." אמרתי, בלי לחכות לתשובה קמתי מהספסל, עוקבת במבטי אחרי השלושה שנעלמים בין ההמון.

אני הולכת אחריהם, מחפשת אותם.

"ג'ו, השירותים בכיוון השני!" צועקת סמנתה מרחוק.

אני חייבת להגיד להם משהו. לאיש והאישה. הם נעלמים לי בין אנשים, כאילו מובילים אותי לאנשהו.

"גברתי! אדוני! סליחה?!" אני צועקת אבל למרות שהם

שומעים הם לא ממש עונים לי. לא טורחים אפילו לסובב את ראשיהם.

זה היה כל כך מוזר. הילד בכלל לא נראה כמו ילד.

דעתו לא הוסחה מדבר, הוא לא עזב לרגע את יד אימו, אם היא אמא שלו בכלל, והוא הלך בקו ישר וממוקד.

הם יודעים לאן הם הולכים, אני לא יודעת לאן הם הולכים.

'מה זה המקום הזה?' הרגשתי בנמשים שלי רועדים. בנמשים, בידיים, ברגליים, והלב פועם בעצמה.

זה נראה כמו חלק מן היריד, והמוזיקה עודה מתנגנת באופק. אך אין שם אף אחד.

השלושה נעלמו בפינת חדר המראות. אטרקציה שלא קראתי עליה בשום עלון ששייך ליריד הזה.

אני פוחדת. אך גם אם ארצה, לא אמצא את הדרך חזרה אל המזנונים.

"הלו!" אני צועקת בכל כוחי. משב רוח קר, מקפיא, נושב בערפי. יש כאן קול חריקה. עץ ישן.

אני מתקרבת לחדר המראות. הצבע הלבן התקלף מקירותיו, והותיר כתמים מוזרים ואפורים.

רע לי. קר לי. ראיתי את הבלון משתקף בשורה של מראות, אבל הוא נעלם.

אני רצה. זה לא חדר מראות רגיל.

הוא חשוך, והמראות נראות כממו שברי קריסטלים שצומחים מהאדמה הלא מרוצפת.

אני שומעת צחוק. המוזיקה של היריד עדיין נשמעת. היא מתערבבת בצחוק הזה שאני שומעת, צחוק של ילד,

או ילדה.

"אה!" אני צורחת. נבהלת. הרגל שלי פתאום צונחת ועוצרת על מה שכנראה היה מדרגה.

יש כאן שיירה של מדרגות, מלא מראות מסביב שמחזירות ממש מעט אור, והרבה מאוד חושך.

אני רואה לפני את הילד, אוחז בבלון בלי אימו. הוא לבד.

"ילד, עצור!" אני לא צועקת. אני לוחשת, אבל נראה כי הוא שומע אותי. הוא עוצר.

"סוף סוף." אני נאנחת לעצמי ומתקדמת אליו. קצת פחות פוחדת. נעמדתי עמידה שפופה. עכשיו אני יותר נמוכה ממנו. תפחתי על הכתף שלו.

זה בלי ספק לא ילד, אבל הוא מתוק, חמוד.

מוכר לי ממקום מסוים.

הוא בוכה בקול רם מדי. מנפץ את אזניי יחד עם קולות הירייה. בתוך חיקי.

הוא קרוב אליי, תינוק. כזה שלא יודע שאין לו יותר מקום. ייקחו לי אותו. ייתלשו אותו ממני, ואין לי מושג לאן הוא יגיע. אלו רק אני והוא לבד,

מתחת לשולחן המטבח.

"איפה ההורים שלך?" הוא הסתכל לי בעיניים, וחייך. יש לו עיניים צוחקות. זה הצחוק הזה ששמעתי מקודם.

אבל זה מוזר, כי הוא לא מדבר. הוא רק ממשש לי את הלחי במעין צורה מוזרה. מפתיעה במקצת.

באותה יד חמה ורכה הוא לפט את כף ידי. נעמדתי.

הוא מושך אותי אחריו במורד המדרגות האפלוליות. כאילו הוא רואה את הדרך בחושך.

"לאן אנחנו הולכים?"

דממה.

"איך קוראים לך?"

דממה.

"אתה יודע איך יוצאים?"

שקט.

זהו. אין יותר מדרגות ללכת בהן.

לא כל כך אכפת לי כבר מלורה וכל האחרים. אפילו על אריק לא חשבתי. מעניין אם הם זוכרים שהלכתי ל'שירותים'.

נעצרנו מול דלת אחת. דלת קטנה. הילד חיבק אותי מלמטה. נעמדתי שפופה, כשהילד הקטן פתח אותה.

זה היה מוזר. מוזר מאוד אפילו. הסתכלתי פנימה, וכל שראיתי היה אפלולית. שחור אחד עמוק. ובינות לזרועותיו הקרות של החושך, משהו מנצנץ.

"מה-" הוא לא היה שם. הילד שעמוד לפני רגע מאחורי, לא היה שם יותר. אני לבד. "ילד!"

'על החיים ועל המוות.' אני חושבת, יורדת על ברכי ומזדחלת פנימה אל תוך החושך. לח שם בפנים. ומחניק.

דאגתי להסתכל לכיוון של הדלת כל הזמן, לראות שהיא נשארת פתוחה כשהאדמה הלחה מובילה אותי למטה.

משהו קר וקשה נתקע במצחי.

חריקה.

בום.

הדלת נסגרת.

אני נורא רוצה לעשות פה משהו מרתק.

אני רוצה להוכיח משהו בכתיבה שלי.

הפרק הראשון קצר בכוונה.

מקווה שתהינו <:

פרק ראשון – ליצנית בוכייה.

בלי מטרייה.

אני רוכבת בגשם, בלי מטרייה.

בלי מטרייה, ובלי מעיל. קר לי. לעזאזל.

מדמיינת איך אני נראית. על האופניים שלי עם הצפצפה, לבושה עדיין באותם בגדים משונים, האיפור הססגוני בטח מרוח על פני, ובמקום חיוך ליצני, צויר עצב ליצני. אדום כדם.

אני מושכת את הפאה המגרדת מעל הראש שלי.

מרגישה כיצד טיפות הגשם הקרירות מפלחות לי את הקרקפת, ואני רועדת מקור.

הדברים שלי עוד שם, הבגדים, הספרים, האיפור.

המחברת.

בעוד האפניים מחליקות על הרצפות החלקלקות של הנכביש ההולנדי האין-סופי הזה, נופלים על הקרקע והצפצפה נלחצת ומשמיעה קולות נוראיים, כאב חוצה את הדרך מהעור החשוף אל עצם הברך, ומתפשט אל כל הרגל. כואב לי, קר לי, אני רואה שחור מכוסה בדמעות.

מתי ראיתם בחייכם ליצנית בוכה, שהדמעות פורצות מעינייה כמו זכוכיות קרות ושורטות לה את הלחי המאופרת?

הפאה הצבעונית מתלכלכת בבוץ. אני נשכבת על גבי.

לא אכפת לי להתרטב, לקפוא. גם ככה קר לי ואני רועדת.

ליצנות זו אמנות העמדת הפנים. לא משנה כמה את שבורה מבפנים, תפקידך הוא לשבור את עצמך עוד, לעשות ג'אגלינג, ולהתחבא מאחורי עוד חיוך מזדמן. חיוך אדום מאודם דביק.

קולה המחריש של הצפצפה עדיין מכאיב באזניי.

אני רואה את השמים מזויתה של הרצפה. מרגישה כיצד הדמעות של העננים מתערבבות בדמעות של העיניים שלי, תורמות לי מקלחת קרה של מים שטעמם מר.

שיכה בי ברק. עכשיו.

אני רואה אור צהוב מתקרב. בלי להזיז את העיניים אני רואה אותו. האדמה רועדת. מכונית.

אני לא קמה. גם אילו הייתי רוצה לא הייתי יכולה לזוז.

כואב לי מדי. הגוף שלי קשה וקר. הוא לא עונה לבקשותי שיתרומם מן הרצפה. הוא לא רוצה לקום.

"בוא נסיים עם זה וזהו." אני לוחשת. חריקה. המכונית נעצרת.

"מה קרה?" שואלת אישה. זה היה מעין קול של מלאך מעורב באלוהיות.

"יש מישהו על הכביש." עיניי פקוחות למחצה. אני מעמידה פני מעולפת, ובכל זאת אני מצליחה לראות מעיל שחור עבה, וכובע אלגנטי כזה, שבטוח לא היה זול.

הוא לקח את האופניים שלי. הוא לקח לי את האופניים. בן בליעל.

"מי זה?" שואלת שוב האשה.

אני רואה את ראשה מגיח החוצה מהחלון. גלגלי המכונית קרובים אליי כל כך.

"זאת ילדה." אומר האיש.

ידו הקרה אוחזת בזרועי. הוא מושך אותי משם החוצה.

האישה יצאה עכשיו מהמכונית.

לקחתי נשימה עמוקה והתרוממתי, קמתי בזריזות מהאדמה הקפואה. הישבן שלי חזר להיות בן החיים.

רצתי אל האופניים שלי, התיישבתי על המושב הקשה שלהם, הרטוב, והסתובבתי משם.

בחזרה למקום ממנו באתי.

כאב ננעץ חזק בברך שלי. דוקר.

אבל לא יכלתי לעצור עכשיו. עזרתי את כל הכוח שאיכשהו מצאתי בתוכי וברחתי.

ברחתי כמו נמושה. ברחתי במקום להגיד לאנשים האלה תודה על זה שלא דרסו אותי.

-

"אל תעשי את זה שוב." לורה, לוליינית, מטיפה לי. הולכת סביב סביב בקרון הקטן שלי.

"אני רוצה לעזוב." אני לוחשת, אבל בקול רם. השיער החום של לורה מרחף מאחורי ראשה כמו זנב ארוך ומבריק של שוקולד. היא לבושה בבגדים הרגילים שלה. בגדי היום יום. למרות שהשמלה הלבנה שהיא לובשת כשהיא צועדת לה על החבל, הרבה יותר מחמיאה לה מאשר הג'ינס המשופשף הישן הזה.

"את תעזבי בבוא העת. כשיהייה לנו מספיק כסף." היא מתיישבת על ידי.

יש פה עכשיו ריח חזק של שמפו. אני נקייה ומסורקת, הברך שלי חבושה בתחבושת ביתית. ירד לי דם. הוא היה דביק ומגעיל שכזה כשהגעתי.

החמצתי פנים כמו שילדה קטנה עושה.

"די כבר." אומרת לורה. "הולכים מחר ליריד. זה היום האחרון שלנו בעיר, אז בואי נהנה."

"כמה את חושבת שאני יכולה להנות מיריד?" הצבעתי על הברך שלי.

"מקסימום אני אקח אותך על הגב." היא חייכה חיוך שובבי. חיוך מתוק כזה וציני.

"הה, נורא מצחיק." מפונקת ממורמרת שכמותי.

"לכי לישון."

נישכבתי על מיטה שלי. לורה משכה מעלי את השמיכה, לחשה לילה טוב, וכבתה את מנורת הקריאה.

זה לילה שזור כוכבים.

דוקא עכשיו הגשם הפסיק, ורואים סוף סוף שמים.

הם קורצים לי. הכוכבים. אני רואה איך הם צוחקים עלי, ומסתובבת לכיוון הקיר. מפנה גב אל החלון.

אשמח לתגובות,

דניאל.