אני פרו אנה

יש לי עוד חצי שעה בערך לפני שאמא שלי חוזרת. התייאשתי. בכיתי. ועברתי הלאה.

הייתה לנו שיחה היום בדרך לבית. היא הלכה כך:

אני: אמא, תבקשי שישחררו אותי מותר לך, אני קטינה ואת זאת שקובעת.

היא: אמרתי לך, זה כבר לא תלוי בי. אמרתי להם שאני רוצה אותך בחוץ.

אני: לדעתי טכנית את כן יכולה להוציא אותי, את פשוט חושבת שיש לי שם עוד עבודה. אני רוצה לצאת משם...

היא: אני כבר לא יכולה להוציא אותך, וזה גם נכון אני לא חושבת שאת עוד מוכנה.

שאלתי אותה למה אני "לא מוכנה."

היא: את עדיין לא מקשיבה למה שאני אומרת.

אני: אז מה, אני צריכה להיות שפוטה שלך?

היא: ממש לא, דבר אחד ביקשתי ממך. לאכול.

-שתיקה-.

אתם יודעים שבסופ"ש שלי בבית אני יורדת בדרך כלל 2 קילו+ ביום וחצי?

ואתם יודעים שעד יום שישי הבא אני עולה את אותם 2 קילו ולפעמים יותר..?

האשפוז מעלה. מעלה. מעלה.

והסופי שבוע הם הוכחה חיה לכך שאני חייבת לחזור הביתה. חייבת.

ולא, לא ברחתי. למי שלא ברור תסתכלו פוסט הקודם שנכתב היום. [לפני כמה דקות ><]. אני מנסה לא להתחיל לקלל את עצמי עכשיו כי אני מרגישה ילדת צומי.

מעצבנת. אני אסתום למרות שזה.. זה ממכר. שנאה עצמית זה דבר ממכר.

צילמתי את הצלקות. אולי יום אחד אני אעלה אותן. אני רוצה לצלם תמונת מצב. אולי ביום השחרור שלי. אני חייבת לעוף מהחור ההוא.!! האסטרטגיה היא להמשיך לשתוק ולא להגיד להם כמה את מתגעגעת לאנה. כמה את תהיי רזה וכמה את שמנה עכשיו. תראי להם שיש לך ביטחון עצמי. תעטי מסיכת אושר.