אני פרו אנה

שחרור. עוד 10 ימים. ידעתי שזה יקרה מתישהו.

ואני משתחררת לבית.

סליחה שנטשתי. אמרתי לכם, היה לי קשה.

סליחה, אני יודעת שאתן זקוקות לעזרה, עזרה שאולי אני יכולה לתת?

אבל התחזקתי. [השמנתי.] הבנתי. [השמנתי.]

פאק השמנתי!

אבל זה ישתנה, אני רוצה לשבור שיאים, אני רוצה שכשתקראו את זמן הצום שלי תידהמו, תזדעזעו, לא משנה מה.

אני לא רוצה לאכול.

ושלא תחשבו, אוכל כן מפתה אותי. אוכל לא מגעיל אותי. פשוט יש משהו בזה שמאותת לי בראש: שומן, שומן, שומן, עד שכבר אי אפשר.

כן כן, אני חוזרת.

וכל הסיפור הזה עצוב, כל השנה האחרונה, אולי שנתיים, אני כבר לא יודעת. אני לא רוצה ראייה מעוותת, אני לא רוצה להיות חולה. אבל אני רוצה לרזות ,ולא אכפת לי כבר מכלום, אני לא רוצה לעזור לעצמי, אני אעשה הכול כדי לא לחזור לאשפוז ובכל זאת לרזות.

ואני לא משתדלת "להבריא" כי אין לי ממה.

התגעגעתי . כלכך .