אני פרו אנה

ריבוע הפרידה זה מין ריבוע [מין הסתם] שאפשר לכתוב עליו, לצבוע אותו ומה שרוצים. כל ילד שמשתחרר מהמחלקה מקבל כזה וצבעים ועושה איתו מה שהוא רוצה.

too weak to die

i will do what ever it takes

זה מה שאני אכתוב על "ריבוע הפרידה שלי".

וככה אני מרגישה, כבר מזמן הייתי צריכה למות. איך זה לא קרה עד עכשיו?!

ואני. אעשה. את כל מה שצריך! אם אף אחד לא ימנע ממני אני יכולה להצליח. אם מעכשיו לא יהיה משפחה, לא יהיה מחלקה, אני אצליח!

כן, אני אצליח.

אני צריכה לזכור לשנן את זה כל הזמן. כל הזמן. כי אין כזה דבר לוותר, זה לנצח! אני לא יודעת אם אני בכלל יכולה לעבור הלאה.

וכן, עכשיו חזרתי לתמיד. אני לא רואה שום אשפוזים באופק. אוקי, זה קל נורא לדבר אבל הגיע הזמן לגשת להחלטות רציניות! יהיו לי כמה יעדים ואני לא אפסיק לרדת בהם עד שאהיה מרוצה. זה אומר שאני יכולה לעצור ביעד הראשון ואני יכולה להמשיך כך לנצח. היעד הראשון הוא:

40

חסר לך שלא תגיעי אליו, ילדה.

אני בגובה 152 בערך.. אז כן כשאני אגיע ל-40 אני אהיה בתת, אבל לא כזה גדול! זה לא עד כדי כך לא בריא, וכשאני ממש לא מרגישה טוב, מרגישה שאני עומדת להתעלף או משהו אני כן לוקחת איזה כפית סוכר, משהו שיחזיק אותי עומדת לכמה שעות.בקיצור, אין צורך לדאוג, אני מקווה לקבל עידודים עצות סיפורי הצלחות הכול הכול הכול לדעת שאתן שם.

שמעתי שאם לוקחים כדורים פסיכיאטרים בקביעות ואז מפסיקים בבת אחת ניהיה התקף פסיכוזה, זה נכון? [יש לי ואני בזמן האחרון מחביאה אותם, אני פשוט לא רוצה לקחת אותם..].

משהו שאני מאוד שמחה ממנו: אבא שלי הסכים לוותר על המשמורת שלו עליי מה שאומר שאני אגור רק אצל אמא שלי, אולי מידי פעם ביקורים אבל לא יותר מזה. וגם דורשים ממני ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל יש מצב שבמקום זה אני אלך לטיפול באומנות שזה נשמע לי הרבה יותר טוב. אני לא יודעת למה אבל מאז ומתמיד היה לי משהו נגד פסיכולוגים. זה כנראה התחיל אצל הפסיכולוגים של אמא ואבא שלי, שניהם מפגרים.

אני יודעת שזה דבר נורא להגיד, אבל אני מקווה שמישהי מהבצפר שלי תתעסק גם בעניניי אנה, כדי שלא ארגיש כל כך לבד.

אם לא תמיד יש לי אתכן, לא?

i hope so.

וזה בעצם הפוסט האחרון שלי בזמן אשפוז! האשפוז הזה היה ארוך, 8 חודשים, לא אני ולא הצוות חושבים שהפקתי ממנו משהו, אבל עכשיו אחרי שאמרו לאמא שלי בפירוש שאין לי הפרעות אכילה היא תעזוב אותי בשקט, לפחות לזמן מה [לפחות עד היעד הראשון?]. הכרתי באשפוז הרבה בנות ותמיד אמרו לי שגם אם אני אשיג את הרזון הזה אני לא אראה אותו. אבל עובדה, לפני כמה זמן התאשפזה ילדה, אני מדברת איתה מלא והיא מרגישה טוב עם עצמה כרגע. היא הייתה עם זונדה תקופה ארוכה אבל כן, היא מרוצה! היא אוהבת את עצמה..! וזה כל כך מחזק הידיעה שזה אפשרי זו מוטיבציה ענקית.

בעיה: כשאני אהיה בחוץ תיהיה השגחה של פקידת סעד ועובדת סוציאלית [אני אפילו בקושי יודעת מה זה פקידת סעד] הן לא יבדקו איך אני אוכלת אבל הן בטח ישימו לב שקורה עם זה משהו חשוד..

[וואו אני עוברת מהר מנושא לנושא!] כבר מלא זמן לא עשיתי ספורט, אבל אמא שלי תרשום אותי ל- body line. שמעתי שיש שם ספינינג וזה הדבר היחיד שאני צריכה- משהו ששורף הרבה קלוריות ושיחסית קל להתמיד בו.

מה שאני רוצה להגיד בפוסט הזה זה שהתקופה האחרונה עברה, וכמו כל תקופה קשה הכול עובר.. כי בחיים הכול עובר.. 3>