פיסת נייר

הרבה מים זרמו בנהר מאז אותה הפעם, המזעזעת בהחלט בה שיתפתי בבלוג.

לצערי, או שמה לשמחתי, טרם הוחלט העניין, גם הפעם אני חוזרת לשפוך חוויה לא קלה, בלשון המעטה.

הבחור ההוא, שאליו שייכתי אהבתי בפוסטים האחרונים (ומלאי האבק הוירטואלי), הפך עם הזמן לבן זוג לחיים, לדירה, למיטה. הוא התוודה לכל הפחדים, האהבות, השנאות, החסרונות והיתרונות, השגעונות שלי. והוא טרם קם והלך. הוא עדיין קם בבוקר, מחוייך ומתענג ממגע הליטופים שלי. כנראה שהפעם אני עושה משהו נכון.

ולענייננו, זו השתלשלות אירועי השבוע האחרון:

השבת הקודמת הייתה קסומה ונעימה, בדיוק השבת המושלמת לטיול.

יצאנו לנו לדרכינו, וכמו בהרבה פעמים אחרות, השיחה התגלגלה ל"מתי את רוצה ילדים? אחרי או לפני החתונה?" "כמה?" וכו'.

מי שמכיר אותי טוב יודע את טיב יחסיי עם ילדים - הוא אינו קיים. כך גם זרמה לה השיחה, כבכל הפעמים. לכיוון שהוא לא קיווה לו.

שנים שהבחור חיכה שאתבגר. שנים שאני מסבירה לו שזה עניין משפחתי, ולו אחת מאחיותיי אינה מעוניינת בילדים. שנים שאני חווה מבטי נאצה אל סלידתי וחוסר היכולת שלי "להיות נחמדה" לילדים. נסיתי. זה אף פעם לא עבד.

בשבת בערב אהובי טס לחו"ל. בחמישי בבוקר, שעה טרם הגעתו הביתה, החלטתי לעשות בדיקת הריון מאחר והווסת שלי איחרה מזה כחודשיים. 

לא חשדתי. המחזור שלי נוראי כשזה מגיע לסדירות שלו, וזה על אף הגלולות אותן אני לוקחת. 

למרבה ההפתעה, התוצאה לא איחרה להעמיד אותי על טעותי. 5 שניות והנה שני המקלות זעקו בחוזקה "מזל טוב".

עיניי נפערו, הייתי בטוחה שאני הוזה. כל כך הוזה, שהתגובה הראשונה שלי הייתה לקחת את האייפון, ולצלם את התוצאה. 

לצערי נאלצתי לצאת לעבודה, ואת אהובי לא רציתי להפתיע בחדשות שכאלה אחרי טיסה מעייפת, לכן החלטתי לדחותה לערב.

את אותו יום העבודה העברתי בטראנס מוחלט. בהכחשה. בהדחקה. מתתי לחזור לאהובי ולספר לו, תוהה בליבי מה ירגיש.

הוא יכעס? או יתאכזב? ישמח במחשבה שאשמור את העולל או יהיה עצוב?

הערב בא, והנה התאחדנו שוב אהובי ואני. 

"אני בהריון" מלמלתי בבכי. לאחר יום של שתיקה, אמירת המשפט בקול רם הדהדה סוף סוף לתודעתי.

אני? אני יוכלה להיות אמא? יש לי משהו בבטן? שאמור להתפתח לחיים משלו? מיותר לציין שכל השנים דחיתי את האופציה הזאת בכלל, מעולם לא הרגשתי או רציתי להרגיש אישה באופן הזה. מחזור היה פשוט נטל שלמדתי להשלים עימו.

אהובי פער עיניו גם הוא, ולא הגיב.

התחבקנו ארוכות, המתוק שאל לשלומי ללא הרף, ולאחר שנרגענו ו"עיכלנו", יצאנו בערב למסע חיפושים אחר הגיניקולוג שיקבל אותי בדחיפות, מאחר ואינני יודעת אם האיחור בפועל היה של שבוע, חודש או חודשיים.

לאחר אין ספור רופאים וקליניקות, הופנתי למוקד חירום לנשים בהריון, כן, מסתבר שכזה דבר קיים.

הרופאה אמרה בפשטות להתפשט, לשכב ולפסוק רגליים.

מקל האולטרה סאונד חדר והנה, אותן העיניים הפעורות שוב הופיעו, הפעם על פניה.

"אלוהים, הוא ממש גדול, הוא לא בן חודשיים, אין סיכוי".

"אבל היה לי מחזור לפני זה"

"זה היה דימום מההריון, לא מחזור יקירתי, הוא ממש גדול, השלב כבר מאוחר".

התחלתי לרעוד. היא סובבה אליי את המסך הגדול, והראתה לי את העולל. שעה שהייתי בטוחה שהיצור טרם נוצר, שהרי אלו בטח רק תאים עדיין, הנה היצור האנושי כל כך, מסתובב ומתנועע לו שם. הרגשתי שעוד רגע אתעלף.

"הנה, את רואה? הידיים, הרגליים, האף. אפילו הלב, תראי איך הוא פועם".

"מה?!?!?" נחנקתי מהצעקה של עצמי. 

"יקירתי, את השליש השני, הוא בן 13 שבועות ושלושה ימים".

"מתחילת השנה?! אבל איך, לא בחילות, לא בטן, לא הקאות...כלום".

"זה מה יש", היא ענתה.

"זה שלב מאוחר, יקירתי. הפלה בשלב זה של ההריון מסוכנת מאוד, במקומכם הייתי שוקלת לארגן חתונה וללדת. אתם צעירים, בריאים, אני בטוחה שאחרי השוק תצליחו לגלות את היופי שבזה".

בשובנו הביתה, בשוק מוחלט, מצאתי עצמי מחזיקה בבטן. "כל הזמן הזה?" חשבתי לעצמי.

נזכרתי בכל הפעמים בהן שתיתי אלכוהול, הרמתי דברים כבדים, שאפתי אקונומיקה. כל הדברים שפגעו בעולל הקטנטן הזה.

מצאתי את עצמי מחזיקה בקנאות ושומרת על הבטן, מרגישה רע על מה שעוללתי לו.

למחרת בבוקר אהובי כבר אירגן לנו מפגש בועדה, ותור להפלה. העניין כולו ערך שעתיים:

פגישה עם העובדת הסוציאלית, האישור כי אינני נשואה ועל כן יכולה להפיל, החלפת הבגדים לבגדי ניתוח, ההמתנה לניתוח עצמו, מראה המזרק מכניס לעורקיי חומר הרדמה, והתעוררותי שעה שמוליכים אותי לחדר ההתאוששות.

ומכל התהליך, אינני יכולה לשכוח רק דבר אחד, מראה אותו האולטרה סאונד, אותו העולל שמזיז ידיו ורגליו ומרגיש בבטני הרועדת.

אינני מתחרטת, ודאי שלא. לא היה הוגן כלפיו שאסכן אותו מאחר ולא נהגתי בזמן ההריון כפי שאמורים לנהוג: נטלתי תרופות, אלכוהול, התאמצתי מאוד.

אך החוויה הותירה בי רצון לחוות זאת שוב, בהחלט.

הפעם בידיעתי מההתחלה, והתאמת התנהגותי אליו.

והרי לו, לאהובי, התשובה לשאלה שמדאיגה כבר שנים. אני רוצה עולל שכזה, בעוד כמה שנים.

ואו. המראה הזה לא מש מעיניי לרגע. החלחול כי היו בי שני לבבות מפמפמים. אחד שלי ואחד שלנו, של אהובי ושלי.