כך מתנגנת לה מנגינה חדשנית שאינה לטעמי, אך המילים כיאה למילים, עשו את שלהן.
הנה ניקיתי את החדר, את התריסים וארוחת הצהריים מוגשת לה חמה, מוצלחת.
מצאתי את עצמי מדמיינת שכל פעולה ופעולה נעשית אך ורק למענו.
למענו אני מבשלת, ולמענו אני מנקה. כשיחזור מהעבודה, ארצה שינוח ויאכל.
כיאה לגבר ואישה.
מתי וכיצד הפך אותי א' לבעלת אופי נשי ועדין?
וכיצד אני נאבקת בקונפליקט 1#: הרצון לצאת לשוק העבודה בעודי לובשת חצאית ועניבה מותאמות לצד הרצון להיות לו לאישה אמיתית, כזו שתבשל לו ותפנק אותו באמבטיה חמה, כשיחזור מהעבודה.
למה בגילי שלי אני מחכה בקוצר רוח לחיות איתו את הנצח?
חמישה חודשים נפלאים.
אך מה אחר כך? ואם ואם ואם?
קונפליקט #2: רציונל מול החלום.
קשה לי לטעון שאני חולמנית וילדותית כפי שקשה לי לטעון שרגליי ניצבות חזק על הקרקע.
בין פנטזיה אחת לאחרת אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי האם היחס שלי למציאות בריא או שמה אני חוזרת על אותה הטעות שנית?
אני רוצה להאמין שהתשובה לשאלה הזו היא יחסית משום שס' וא' הם שני אנשים שונים לחלוטין.
התחושה עם א' טבעית יותר, משוחררת יותר.
אהבתי את ס' שנים, אין בזה בכלל ספק. אבל לפעמים האהבה אינה מספיקה.
הכסף אינו מהווה שיקול בעיניי. אולי בגלל תמימות הדעת וגילי הצעיר שאופפים אותי ומגבילים את יכולת החשיבה שלי.
אולי כי פשוט מנסיון למדתי שערך הכסף הוא בהוצאה עצמית. לכן אל לי לבחור באדם זה או אחר בשל כיסיו המלאים.
כך או כך, הכסף אינו שיקול.
אז מדוע א' הצליח להתקרב אליי בזמן כל כך קצר כמו שס' לא הצליח שנים מספר?
אני רוצה להאמין שזה משום שא' הוא, הוא המכסה שלי, הדמות שאני רואה כשאני מתבוננת במראה.
היחס שאני מביאה לו, פתאום חוזר אלי באותו קנה המידה, וחלילה לא פחות.
החלום שאני חולמת הפעם, נראה לי הרבה יותר קרוב למציאות, מהחלומות של פעם.
אז איך, איך אלמד שלא להתבלבל, כשכמעט ולא ניתן להבחין בגבול הדק בין הרציונל לחלום?
הימורים וסיכונים. עלייה פה, ירידה שם.
אני רוצה להאמין.
אבל כבר נוכחתי לדעת שהאמונה אינה הצד החזק שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
