פיסת נייר

בין צלילים קטנים של שקט,

זיקוקים גדולים של אושר.

המנגינה הזו נעימה.

אבא אמר אתמול שס' היא בחורה שצריך לכוון, שמ' היא בחורה שהדעת לא צלולה לה, ואילו אני פועלת לפי הרציונל.

איזה רציונל, בדיוק?

בגיל שמונה עשרה אנחנו חולמים לכבול את עצמנו זה לזו לעד.

איזה מזל שאין כסף לממש טירוף כזה.

לפני שנה עשיתי קעקוע שהשקעתי בו את מלוא המחשבה והוא היווה השלמה עם כך שאת מה שאני חיפשתי לא יכולתי למצוא.

עשרות ועשרות בחורים פגשתי.

באחד אפילו התאהבתי.

אבל האהבה לבדה איננה מספיקה.

ובדיוק כשהשלמתי עם כך שאני לא אקבל חזרה את מה שיש לי לתת, א' נגלה לעיניי.

אינסטינקט של רגע, שהתבשל זמן רב מאוחר יותר כי היססתי. לא רציתי עוד בחור לרשימה, וגם הבנתי שקשרים ואני לא החברים הכי טובים שיש.

אבל רציתי אותו.

"אני סומכת לראשונה, אתה יודע? אני יודעת ולא חושבת, לשם שינוי, שאתה חושב כמוני, רוצה כמוני".

"בזמן שישבנו שם כל כך רציתי את המגע של הראש שלך מתכחך עם הצוואר שלי, זה נשמע מוזר?".

היום הקעקוע הזה מסמל סגירת מעגל של חיפושים ותקווה עצומה שמה שיש בידיי, ישאר שם לעד.