פיסת נייר

הנה, הגיוס שלי קרב ובא, אני מתגייסת לתפקיד מנהלת רשת מחשוב בעוד כעשרים יום, האהבה שלי מחזקת אותי יום יום, ואפילו הפסקתי להגיש המבורגרים נוטפי שומן.

אבל משהו לא בסדר.

אבא.

אבא שלי מזדקן לנגד עיניי, ושעה שהוא מצהיר על קנאתו לגיל שלי, אני לא יכולה שלא לתהות על קנאתי שלי ליכולת והרצון שלו ללמוד ולהתפלא.

לו יכולתי, הייתי מתחלפת איתו. הוא היה עושה בחיי יותר ממני. הרבה יותר.

פתאום נפל לי האסימון והבנתי שיומו קרב ובא. שמתי לב שהוא משתנה, הוא מדבר המון על הזכרונות שלו, על הרצון שלו לגלות על המשפחה ועל העבר שלה, על העתיד שלא יחווה ומתעסק בדברים שמסמלים תקופות שונות בחייו. את כל זה הוא אישר כשאמר בקצרה שהגוף התחיל לבגוד בו.

יש לי מזל שיש לי גבר שכשהוא רואה שאני מזילה דמעה כשאני מדברת על אבא, הוא מזיל אותה יחד איתי, קם מצידו השני של השולחן ופשוט..מחבק.

איזו תמיכה למחשבות כל כך כבדות.

תקופה שאמורה להיות עמוסה, והיא אכן כזאת, אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות.