סיפוריו של קיפוד מצוי

יש לי במחזיק המפתחות נצרה של רימון. לא סתם ניצרה, ניצרה של רימון שאני זרקתי. כן, כן, הייתי לוחמת בצבא והרבה יגידו שאני בכלל לא נראית, אבל עברתי טירונות 07 וזה לא היה שווה את זה עד הרגע הזה שבו אני יכולה להשתמש במשהו כל כך שולי מהשירות שלי ולהפוך אותו למרכז של הטקסט. כי לטקסט, בעצם, אין ממש מרכז. יש לו יותר הוויה, נוכחות, זה או שהוא נכנס לך או שרק חולף, כמו רגש, או דממה, שזה או שהיא שולטת בכל מה שסביבך או סתם שקט - שקט רגיל ויומיומי - לטקסט יש הוויה. כמו לרגש. ולכן אין טעם בכלל להתחיל ולפרט את הסיבות לתחושה המעיקה שבגללה היום בבוקר הלכתי לרופאה... היא נתנה לי אישור מחלה שזה כמובן היה נחמד מאוד אבל לשבת בבית... לראות עקרות בית נואשות... ואחרי כמה שעות מול המסך כשהבהייה כבר נעשתה כמעט בלתי נסבלת החלטתי לעשות סיבוב בחוץ ולחשוב קצת על הסיבה שבגללה הלכתי היום בבוקר לרופאה.

ניצרת הרימון שעל מחזיק המפתחות שלי תמיד מזכירה לי שעמוק בפנים אני תמיד לוחמת. ועוד אחת צהובה. שאוהבת להשקיע, שדובקת במטרה, שאוהבת לרצות. ועם כל הכבוד לכך שזו הייתה התקופה הקשה בחיי היא גם הייתה הפשוטה ביותר, כי כשאתה לוחם זה או שכן או שלא, או שאתה רעב או שלא, או שאתה ישן או לא, או שאתה סוגר שבת או שלא. ותמיד כל-כך ברור מה טוב ומה רע ועל מי כדאי לסמוך. ופתאום בכל העולם האמיתי הזה שבחוץ, זה שחיכיתי לו כל-כך הרבה, הדברים נהיים הרבה יותר מסובכים. כי אם נעשה רשימה אני אוכל להתגאות פה בחיים די לתפארת, שהרי סך-הכל החבר אוהב ותומך, המשפחה דואגת ומבוססת, החברים רבים ומתעניינים, ובכל זאת, הדבר הזה שכולכם מכירים - החלק הקטן הזה שתמיד נשאר חסר - אז אני מאבדת את עצמי לדעת מרוב החיפושים אחריו. זה כבר יותר גרוע מפין שבת או ממחזור שמאחר, זה המרכז של החיים שלי, זה החלק החסר. והרי גם אם הוא היה אצלי ממילא הייתי מרגישה אבודה, כי אין סיכוי, אין סיכוי שכל זה סביב הדאגה ששנה הבאה לא יהיה לי איך לשלם שכר דירה. 

הרצון הזה לרגש את הקורא? איזה רצון? הרצון שהמועקות שלי והכאבים שלי יתעקלו דרך לב מעלה גירה של מישהו שיושב ממש ברגע זה אל-מול צג של מחשב. הרצון לאיזשהי דקירה בלב מטקסט שהוא לא סתם רצף של מילים הוא הבנה הוא הבהרה הוא התגלות הוא הארה - הרצון הזה יכול ללכת לחפש, כי מי הוא הקורא הזה, אתה שם, מול הצג של המחשב? מי אתה שתחליט אם הכאב שלי, הכאב האישי והפרטי שלי, שווה להיכתב? תראה אותו כאן עובר בכזאת קלות ואדישות ממילים אקראיות אל קצות האצבעות דרך המקלדת ועד לאותיות דפוס על המסך אז מי אתה, מי אתה לעזאזל שתגיד לי ללכת ולכתוב למגירה? כי ממש ברגע זה אני יכולה ללחוץ על הכפתור של המדפסת ומשם כבר באמת לא תהיה דרך חזרה. ולך תדע אולי בעוד שעתיים או 17 שנה תתקוף את כדור הארץ שואה גרעינית ואיכשהו רק הטקסט הזה, שבגללך בכלל ראה אור דרך המדפסת יהיה השריד היחיד לצורות החיים הבאות שייצג את כלל האינטליגנציה של ההומו ספיינס? ומה אם אני פשוט אתן לאצבעות האלה להמשיך ולהקליד בלי שום כוונה או מטרה או... ושוב אני עוברת על הפסקה מההתחלה, לבדוק אם היא מעניינת מספיק, מקורית, או בזבוז של הקלדה.