אז אין בית ספר. אז אני בבית. לא, גם אין לי עבודה. אז אני עושה מטלות בבית. הולכת לבנק, הולכת לדואר. הולכת לסופר. מסדרת כלים.
כל היום "אילה תעשי את זה. אילה תעשי גם את זה. כואב לי, אולי גם תעשי לי מסג'?" אז נכון, בגלל שאני באמת לא עושה כלום אין לי בעיה לעזור לה. אבל אם אני רק רוצה לנסוע לאן שהוא, ואין תחבורה ציבורית, וגם לא הייתה לי אפשרות לנסוע עוד כשהייתה, היא לא תתן לי לנהוג לשם. לא, בשביל זה אני לא מוכנה מספיק. זה לא שיש לי רשיון כמעט שנה. היא לא תחשוב על זה קצת, היא לא תשקול בהגיון. וזה נכון, שאם הייתי מתעקשת קצת היא הייתה נותנת לי לנסוע. אבל לא למקום "רחוק" כמו רחובות. ואם הייתי אומרת לה ת"א, הייתי צריכה לשקר לה לגמרי ולהגיד לה על מקום אחר שאליו אני אמורה להגיע, ולהגיד לה בדיוק איך אני אמורה לנסוע.
אז לא נסעתי.
לא היה לי ביטחון לנסוע.
ואפשר להאשים אותי?
היא מתייחסת אלי כאילו אני לא יודעת לנהוג.
כאילו אני לא מסוגלת לנהוג?
מאיפה אני אמורה להביא את הביטחון הזה פתאום ולנסוע?
אז נכון שאם היה לי קצת אומץ הייתי נוסעת.
וזו הייתה החלטה שלי בסוף.
וגם אין טעם להתעסק עם זה עוד כי זה כבר קרה.
אבל ההרגשה הרעה של הפספוס לא יוצאת ממני.
היא לא נעלמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: