מהפרק הקודם:
"מה... איך... מה.." הוא גמגם כי הוא לא הקשיב לי.. שוב! "אבא-אתה-יודע-שאמא-בוגדת-בך-נכון?" הסברתי לו כמו לילד מפגר..
"ל-א" "תקשיבי אני מאחר לעבודה אני צריך ללכת ביי.."
הוא נפגע... אני התאכזבתי....
פרק 8-מלאך חזור הביתה
אכלתי את ארוחת הבוקר והתחלתי ללכת לבית הספר,ראשי הוצף במחשבות על הבוקר המתיש הזה,לא האמנתי שאני יכולה לפגוע ככה באבא שלי?...
החלטתי שאחרי בית הספר אלך לים,לבד!.
=בסוף בית הספר!=
הלכתי לבית להחליף לבגד ים,ומעל לבשתי שמלת חוף.
לקחתי תיק קטן ובו מגבת ומים.
יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס וחיקיתי לאוטובוס שנוסע לים.
=בים=
פרסתי את המגבת על החול החם התיישבתי עליה נהנית מהשמש ראיתי באופק מכונית (ללא גג) מתקרבת אלי,כמובן שהיא לא פגעה בי אבל הנהג היה נראה לי מוכר בהתחלה חשבתי שזה אליאב אך מייד מחקתי את המחשבה הזאת מראשי.קמתי מהמגבת הורדתי את שמלת החוף ונכנסתי למים המים היו קרים בהתחלה אבל נעימים הם גרמו לי לשכוח הכול פשוט הכול.. כל מה שקרה בתקופה האחרונה מות אימי ניסיון לרצוח אותי ואפילו התאהבות במי שניסה לרצוח אותי... עם היו אומרים לי שנה לפני שכל זה יקרה לי כל כך מהר הייתי חושבת שהבן אדם שאמר לי את זה משוגע... בזמן שכל המחשבות מסתובבות במהירות רבה במוחי גשם התחיל לרדת רוחות נשבו והמים עלו על גדותהם... לא האמנתי שגם זה קרה כמעט טבעתי.. רציתי לטבוע רציתי למות החודשים הנוראיים האלה ומות אימי גרמו לי לשנוא את עצמי אילו לא הייתי מתאהבת בו רק בגלל זה הכול קרה!!! הרגשתי גל שפוגע בי בעוצמה רבה הרגשתי שאני טובעת חייתי הסתכלתי על העולם שבו אני חייה בתקווה שזאת תהייה הפעם האחרונה שאני רואה את הילדים הקטנים שרצים בחוף אריח את ריח הים ארגיש את מגע המים הקריר ואטעם לאחרונה את הטעם המלוח של מי הים,פחדתי מהמוות כל ימי חיי פחדתי שלא אזכור את מי שאני "הייתי" שאהיה מישהי אחרת שאני לא אזכור את אימא ואת אבא ושלא אזכור את חברותיי פחדתי שאשכח הכול פחדתי למות אבל עכשיו אני לא מפחדת... מה כבר יכול לקרות,תמיד אמרו לי שאני מלאך אז אולי המלאך יחזור הביתה? איני יודעת דבר...
מחשבותיי נעצרו כאשר הרגשתי מגע ידיים שריריות אוחזות בגופי הקר שמעתי צעקות הקוראות בשמי הרגשתי את המוות מתקרב עצמתי את עיני איבדתי את הכרתי,איני זוכרת דבר ממה שכרה לאחר מכן.
התעוררתי בחדר לבן קטן הכול היה ניראה כמו חלום,באותה השנייה נכנס אבי לחדר וכשראה אותי יושבת ומחייכת לעברו כוס הקפה שהייתה בידו נפלה הוא נשאר המום..
"אני לא מאמין!!!" צעק וחיבק אותי הרופא שנכנס מיד אחריו נשאר המום. "חודש שאת נמצאת כאן..." ה"דוקטור" יצא מההלם ואמר לאבי "אדון חיים צא בבקשה מהחדר כדי שאוחל לבדוק את ביתך.."אמר הרופא בנימוס. "מה לצאת.. היא רק התעוררה.."לחש אבי ואז הוסיף הרופא "היא תהייה בסדר אין לך מה לדאוג.." אמר הרופא אבי נשק לראשי ויצא החוצה
כעבור שבוע השתחררה נוי מבית החולים:
לראשונה בחודשיים האלה אליאב דיבר איתי,נכון זה נשמע תינוקי אבל פרפרים הציפו אותי כששמעתי את קולו.
"היי.."אמר אליאב בקול הגברי שלו.
"היי.."אמרתי נבוכה ומבוישת..
"אני מביך אותך?" שאל הוא ניסה להסתיר את הבושה ואת הכאב שגרמתי לו עם חיוך..
"לא... כן.... פשוט..." בכל החלומות שלי אל השיחה שלי איתו לא הייתה התחלה כזאת גרועה חח..
"תראה" המשכתי.. "אני.." עצרתי עזרתי אומץ והמשכתי "אני מאוהבת בך ואני רוצה שנהיה חברים!" אמרתי מהר וניסתי להסתיר את הסומק שעל על פני בעזרת שערי הארוך.
הוא היה המום
"אוקי" הוא השיב ברוגע ובהפתעה יחדיו
הוא חיבק אותי חיבוק אוהב ותומך.. הוא הבין אותי
הוא ידע שהוא החבל הדק שמשאיר אותי "בחיים". החלפנו טלפונים בסוף היום... למרות האושר שהציף אותי הרגשתי שזהו החיים שלי צרכים להגיע לקיצם כתבתי לאבי מכתב פרידה :
היי אבא ברגע זה כנראה אני כבר מתה.. מרצוני!
אני מרגישה שעשיתי הכול כבר בחיי אני מרגישה שאני צריכה ללכת....
אבל אל תדאג לי אני עם אימא עכשיו ושתינו שומרות עליך מכל רע!
אבא תבטיח לי שאתה תישאר חיי תמצא לך אישה אוהבת ותקים משפחה ותביא לי אחים קטנים שאוכל לעשות להם בייביסיטר כמו שתמיד רציתי אבל הפעם מלמעלה... אני ממש ממש מתגעגעת אליך ברגע זה!
אוהבת נוי (ואני בטוחה שגם אימא!!!)
הדמעות הציפו את עיניי לא הצלחתי להמשיך לכתוב..
נשכבתי על מיתתי והתקשרתי לאליאב רציתי להיפרד ממנו פעם אחרונה.
כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה על דלת הבית ניחשתי נכון זה היה אליאב
הוא נכנס ואמר בקול צרוד "אני יודע מה את רוצה להגיד לי".
"זה לא מה שאתה חושב.."עניתי גם כן בקול צרוד..
"אה את לא חושבת שחייך הגיעו לקיצם??" שאל מופתע.. "כי אני כן.."
"איך ידעת??" שאלתי מופתעת.. הייתה שתיקה.
"עלינו שנינו בתיאום מושלם לחדרי הוא כתב מכתב להוריו מכתב התנצלות להוריו שמתי את המכתב על המיטה של אבי ובדרך לתחנת האוטובוס הוא נכנס לביתו עם הכתב כשהאוטובוס הגיע עלינו שתינו ביחד בפעם האחרונה לאוטובוס של הים.
בים:
שתינו הסתכלנו אחד על השני ואמרתי לו "אתה בטוח??" "כן ואת?" הוא שאל "כן.."
החזקנו ידיים בפעם האחרונה בחיים רצנו לכיוון המים התחבקנו חיבוק אחרון לפני שהגל כיסה את פנינו
נשימתה הופסקה
ליבו הפסיק לפעום
המלאכים חזרו אל בייתם מאושרים יותר מתמיד!
זהו זה היה הפרק האחרון בסיפור גם מצאנו לו שם "מלאך רוץ הביתה" בקרוב סיפור חדש [=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ים ונועם