לפעמים בלונדינית, לפעמים שחורה. בפעם אחת בחיים אפילו ג'ינג'ית.
אפילו את, כמו כולן- החלקה בשיער, הפרעת אכילה, נשיות שיכולה להרוג אותי ומבט חם.
יכולתי לטוס אלייך, לגואה, במחשבות שלי אני שם איתך משמן, זרוקה באיזו חושה חושה, מעשנת ומשחקת שש-בש. יכולתי להגיע, אפילו עם טבעת כמו איזה משוגעת ולהרוס את כל מה שאני מאמינה בו...
אבל לא, כולן אותו דבר. את ודנה וכל הבנות האלה שמתלהבות מכמה שאני שותה ומהחיוך ניקוטין הצהוב שלי.
הראש מסתובב ואני יורדת מבמה שאפילו כלב לא הסתכל עליה והן תופסות ממני. תופסות אותי ומנשקות בדיוק אותו הדבר.
ובכל זאת, משהו מושך אותי אלייך, עוד מאז, בקיבוץ כשהשמיים נפלו...
היא עזבה אותי וכבר ניסיתי הכל, אפילו יצאתי עם גבר והחלפתי 2 חברות. ועברו רק חודשיים, למען השם.
התחלתי לעשן בכמיות וחזרתי לשתות ולכתוב. ורע לי. וטוב לי.
ופתאום זה ברור- אתן כולן אותו הדבר. גם אני.
גם גברים.
כולם.
כולנו.
בדיוק אותו הדבר.
אפילו את.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
